התעלומה שאליה נחשף הרופא המתמחה הצעיר - הוא הבחין במורה הדגול שלו, האתאיסט המושבע, מתפלל בכנסייה - באה על פתרונה עם כניסתה של דמות שלישית לסיפור, זו של מוכר מים עני שחלומו לרכוש סוס וחבית, אדם פשוט בעל לב ענק, איש חבל אוֹבֶרנְיֶיה שננטש כתינוק ומאז הוא בודד בעולם - עד שהכיר, לפני שנים רבות, את הסטודנט לרפואה הזקוק לכל פרוטה כדי להשלים את לימודיו והרעיף עליו את אהבתו התמימה, הכנה, אהבה שאינה תלויה בדבר.
 
מובן שבלזק, שאיש לא היטיב כמותו לחדור לרבדים העמוקים ביותר בנפש האדם, ואיש לא תיאר טוב ממנו את הניגודים הקיצוניים שמהם מורכבת מלאכת המחשבת האנושית הזאת שיצר הטבע, בלזק פותר לנו את התעלומה בטכניקת הסיפור־בתוך־סיפור החביבה עליו: הוא פותח כמספר כל־יודע בהצגת הדמויות הפועלות בהווה - כירורג־העל דפלן ותלמידו המתמחה ביאנשון והאינטראקציה ביניהם, עובר לסיפור הרקע - שהוא גם פתרון התעלומה - וזאת באמצעות סיפורו הארוך של דפלן הקשיש לביאנשון הצעיר הסקרן הבלתי נלאה.
 
אונורה דה בלזק נולד ב-1799 בעיר Tours ומת ב-1850 בפריז. "המיסה של האתאיסט" הוא ספרו החמישי הרואה אור בנהר ספרים.
 
 
מתוך הספר
 
כרופא שהמדע חייב לו תאוריה פיזיולוגית בעלת ערך ושעוד בהיותו צעיר לימים הציב את עצמו ברשימת בעלי השם של האֵקוֹל דֵה פָּארִי, אותו מרכז של נאורות שכל רופאי אירופה משבחים ומהללים, הדוקטור בּיאַנְשוֹן עסק זמן רב בכירורגיה לפני שפנה לעסוק ברפואה כללית. מדריכו בתקופת הלימודים הראשונה היה דֶּפְּלֵן המהולל ורב המוניטין, אחד הכירורגים הצרפתים הגדולים, שעלה כמטאור בשמֵי המדע. על פי עדותם של יריביו, הוא קבר באדמה שיטה בלתי ניתנת להעברה. בדומה לכל הגאונים, לא היו לו יורשים: הוא הביא עימו ולקח עימו את הכול. תהילתם של הכירורגים דומה לזו של השחקנים הקיימים רק כל עוד הם חיים ואשר כישרונם אינו זוכה להערכה מרגע מותם. השחקנים והכירורגים, בדומה גם לזמרים הגדולים, כמו הווירטואוזים המעצימים ביכולת הביצוע שלהם את עוצמתה של המוזיקה, כל אלה הם גיבורים לרגע.
 
דפלן הוא ההוכחה לדמיון המתקיים בין גורלותיהם של הגאונים החולפים הללו. שמו, שהיה כה מפורסם אתמול ונשכח היום כמעט לחלוטין, יישאר קשור למומחיותו ולא יותר מכך. ואולם, האם לא נדרשות נסיבות חסרות תקדים כדי ששמו של מלומד יעבור מתחום המדע לתחום ההיסטוריה הכללית של האנושות? האם דפלן היה בעל אותו ידע אוניברסלי הגורם לאדם להיות "הדבר" או "האיש" של תקופתו? דפלן ניחן בראייה חדה, ביכולת הבחנה אלוהית: הוא חדר אל תוך החולה ואל תוך מחלתו בזכות אינטואיציה נרכשת או מוּלדת שאפשרה לו לחבוק את כל הדיאגנוזות השייכות לאדם יחידני, לקבוע את הרגע המדויק, השעה והדקה שבה יש לנתחו, וזאת בתוך התחשבות במכלול התנאים האטמוספריים והמאפיינים הייחודיים למִזגו של החולה.
 
כדי לצעוד כך יד ביד עם הטבע, כדי להגיע להתאמה כה מושלמת עם הטבע, האם הוא למד וחקר את החיבור התמידי המתקיים בין הבריות ובין העצמים היסודיים שמכילה האטמוספרה או שמספקת האדמה לאדם, חיבור אשר מטמיע ומכין אותם כדי להפיק מהם ביטוי ייחודי? האם הוא ניחן באותה יכולת להסיק מסקנות ולהקיש היקשים, כזו שאנו מייחסים לגאונותו של קוּביֶיה? כך או כך, הוא היה לאיש סודו של הגוף שאותו תפש והבין, הן במה שקשור לעברו והן במה שקשור לעתידו תוך הסתמכות על ההווה. אבל האם הוא תִמצת את כל המדע בעצמו ובדמותו כפי שעשו היפוקרטס, גאלינוּס או אריסטו? האם הוא הוביל אסכולה שלמה לעבר עולמות חדשים? לא. אי אפשר שלא להכיר בבקיאותו של המשקיף הנצחי הזה על הכימיה האנושית במדע עתיק היומין של הנסתר, כלומר בהכרת עקרונות המיזוג וההיתוך, סיבות החיים, החיים שלפני החיים ומה שיתהווה מהם באמצעות ההכנות שקדמו להולדתם.
 
אך לרוע המזל, הכול נשמר בתוכו בלבד. הוא היה מבודד בחייו בגלל אנוכיותו, אותה אנוכיות הגורמת כיום לאובדן תהילתו. על קברו לא נישא הפסל רב המבע המבשר לעתיד את הרזים שהגאון מבקש לייחס לעצמו. אך אולי כישרונו של דפלן עלה בקנה אחד עם אמונותיו, ולכן היה בן מוות. לדידו, שכבת האטמוספרה המקיפה את כדור הארץ היא מעטפת מחוללת. הוא ראה את כדור הארץ כמו היה ביצה בקליפתה, וכיוון שלא יכול היה לדעת מה קדם למה - הביצה או התרנגולת - הוא לא קיבל לא את הביצה ולא את התרנגולת. הוא לא האמין בקיומה של חיה קדמונית ואף לא בקיומה של נפש אחרי כְּלות האדם. דפלן היה אדם חף מספקות, כך העיד על עצמו.
 
האתאיזם הטהור וגלוי הלב שלו דמה לזה של מלומדים רבים, האנשים הטובים ביותר בעולם, אך אתאיסטים ללא תקנה, אתאיסטים אדוקים ששוללים את קיומו של האל כמו שאנשים דתיים שוללים את אפשרות קיומם של אתאיסטים. דעה זו לא הייתה אמורה להיות שונה אצל אדם הרגיל מגיל צעיר לבתר בריות במלוא מובן המילה, לפני, במשך ואחרי חייהן, לחטט בקרביהן בכל כליו ומכשיריו בלי למצוא את אותה נשמה ייחודית הדרושה כל כך לתאוריות הדתיות. כיוון שזיהה בגוף האדם מרכז מוחי, מרכז עצבי ומרכז זרימת הדם וחמצונו, בעוד שני הראשונים משלימים זה את זה, דפלן היה משוכנע לחלוטין בימים האחרונים לחייו שחוש השֵמע אינו ממש נדרש כדי לשמוע ולהבין וגם חוש הראייה אינו ממש נדרש כדי לראות, ושמערכת השמש משמשת להם תחליף ללא ספק. דפלן, בכך שמצא שתי נשמות באדם, אושש את האתאיזם שלו מעובדה זו, הגם שלא הסיק מכך מסקנות שליליות על אלוהים. האיש הזה מת, כך אומרים, באותו קוצר רוח סופי שבו מתים למרבה הצער גאונים רבים שלהם אלוהים יכול לסלוח.