תמונה חטופה אחת שנצרבת בליבה של אישה מאוהבת מטריפה את דעתה, ובמהלך יממה אחת היא עומדת לאבד את שפיוּתה. בארבעים ושישה מכתבים מלאי ציפיות, תקוות, ספֵקות, חרדה וייאוש היא מנסה להתמודד עם הנוראים ברגשות האנושיים: רגש הקנאה, תחושת הנבגדוּת.
 
רומן המכתבים המסעיר הזה ראה אור לראשונה בפריז ב-1824 בעילום שם וחזר למדפים בחנויות הספרים בצרפת בשנת 2008. לכאורה, זהו רומן סנטימנטלי. ואולם, ההארה הגואלת, והתובנות המשחררות שהמספרת מגיעה אליהן בסופו של תהליך ההתייסרות, מַקנות ליצירתה איכות ספרותית ואופי שבזכותם נחשבת יצירתה של הרוזנת דה סאלם לביטוי מובהק של מחשבה פמיניסטית מודרנית.
 
הרוזנת קונסטנס דה סַאלְם (1845-1767) היא סופרת, מחזאית ומשוררת, אישה משוחררת בת תקופת הנאורות בצרפת. היא הייתה בעלת סלון ספרותי פריזאי נודע בתקופתה, פרסמה שירים ומחזות רבים – אבל רומן זה הוא שפתח לפניה את שערי הספרות האלמותית, גם אם באיחור רב.
 
ככה זה נפתח
 
יום רביעי, אחת לפנות בוקר. אהובי, מלאך שלי, חיי, הכול נסער ומבולבל בנפשי! זה שעה ארוכה אני מצפָּה, מקוָוה. איני יכולה לדמות לעצמי שלא באת, שלא כתבת לפחות כמה שורות אחרי הערב הגורלי ההוא.
 
השעה אחת לפנות בוקר... אולי אתה עדיין אצל האישה הזאת!.. איזה לילה יעבור עלי! אה! אלוהים! אין בי ולו מחשבה אחת שאין בה מכאוב! יעידו השמים, שהספק הקל ביותר באשר לחיבתך ייראה לי חילול קודש נורא; אך האם אין די בשעות הייאוש הארוכות הללו?