אמיל זולה (1902-1840), אבי הזרם הנטורליסטי בספרות הצרפתית, מוּכר בעיקר בזכות הרומנים עבי הכרס פרי עטו, ושמו חקוק בלִבנו בשל מעורבותו הפוליטית הדרמתית בפרשת דרייפוס. המכתב הגלוי ששיגר לנשיא צרפת, ה"אני מאשים" הנודע, נחרת על דפי ההיסטוריה כמופת לָרגע שבו אין איש הספר והרוח יכול עוד להחריש ולהיות אדיש מול שקרים, עלילות שווא ועיוותי דין המקעקעים את ערכי היסוד של חירות האדם והאזרח והשוויון לפני החוק, וכל זאת מטעמים של תככים פוליטיים וגזענות בדרגים הגבוהים ביותר של הממסד.
 
אבל אמיל זולה כתב גם נובלות וסיפורים, אף הם ברוח השקפתו הריאליסטית-נטורליסטית, ושתיים מיצירות אלה מובאות כאן לראשונה בעברית בתרגום מופת של אביבה ברק. בשתי היצירות אנו עדים לכוחות עצומים שאינם ניתנים לשליטה, המגמדים את האדם ועושים בו כרצונם. ב"השיטפון", מדובר באיתני הטבע האדירים הגורמים לאובדנם של בני אדם בקְרב בין לא-שווים. ואולם, דווקא ברגעי האסון מתגלה האדם כגיבור השומר על צלם אנוש ועל אהבתו ונאמנותו עד הרגע האחרון. בנובלה "תמורת לילה של אהבה", כוחם של איתני הטבע הוא כאַיִן וכאפס בהשוואה לטבע אחֵר – הפכפך, בוגדני, שטני, הגורם לאדם התמים להאמין באהבה ולעשות בשמה מעשים בל ייעשו. אמונה זו היא הגורמת לאובדנו. הטבע הזה, המעניק לנו רגעי אושר מתוקים אך קצרים, ובסופו של דבר גורם לנו לאבד צלם אנוש ומביא לסופנו – הוא טבע האדם.
 
ככה זה נפתח
 
[...] ז'וליין מישׁוֹן התגורר בביתו של גנן, משמאל. הגנן השכיר לו חדר גדול בקומה הראשונה, ומכיוון שהוא עצמו התגורר בחזית האחרת של הבית הפונָה לרחוב קתרין, שם היה גנו, חי לו ז'וליין בנחת, עם חדר מדרגות משלו ועם דלת נפרדת, ובגיל עשרים וחמש כבר התכנס בהרגליו הכפייתיים של בורגני זעיר שפרש לגמלאות.
 
הגבר הצעיר איבד את אביו ואת אמו בגיל רך. בעבר היו בני משפחת מישון רצענים באָלוּאֶה, ליד העיר מאנְט. במותם, שלח דוֹד את הילד לפנימייה. אחרי מות הדוד עבד ז'וליין זה חמש שנים בסניף הדואר של פ*** במשרה זעירה של לבלר.
 
הוא השתכר חמש מאות פרנק, בלי תקווה לקבל אי פעם יותר מכך. אבל הוא חסך כסף ולא העלה בדעתו משרה טובה יותר וגם לא חיים מאושרים יותר משלו.
 
גבה קומה, חזק, גרום, היו לו לז'וליין ידיים גדולות שהביכוהו. הוא חשב שהוא מכוער, ראשו מרובע כאילו שאגודלו של פַּסל קשה-יד הזניחו במצבו הגולמי; ודבר זה עשהו ביישן, בעיקר בנוכחותן של עלמות צעירות. כובסת אחת אמרה לו אגב צחוק שהוא אינו כה מכוער, ודבריה נסכו בו מבוכה רבה. בחוץ, בידיים מתנודדות, בגב כפוף, בראש מושפל, היה פוסע פסיעות ארוכות כדי לשוב מהר ככל האפשר אל אפלוליותו. גמלוניותו שיוותה לו נמיכות-רוח מתמשכת, צורך חולני בבינוניות ובאלמוניות. דומה שהסכין להזדקן כך, בלי חברים, בלי אהבת אישה, עם מנהגים של נזיר מתבודד.