צבי צֹרי מוביל את הקוראים דרך 89 שנות חייו של איגור סטרווינסקי כאילו היינו נוכחים באירועי המקום והזמן; אנו שומעים את המלחין משוחח עם בני משפחתו, עם מלחינים ועם משוררים וסופרים. אנו משתתפים עמו בחייו, בהתלבטויותיו ובהחלטותיו, ומתוודעים ליצירותיו, למקורותיהן ולגלגוליהן. המעקב אחר יצירתו של איגור סטרווינסקי כמוהו כמסע דרך צמתים בולטים בתולדות המוזיקה של המאה העשרים: מוזיקה רוסית לאומית, האוונגרד הבוטה סביב שנות מלחמת העולם הראשונה, הניאו-קלסיציזם בגילוייו השונים למן שנות העשרים עד החמישים של המאה העשרים, החזרה אל המוזיקה של העבר והפנייה אל הסֶריאליזם. למרות ריבוי סגנוני זה, חותמו האישי של סטרווינסקי ניכר בכל יצירותיו, יהא סגנונן אשר יהא. ספר זה הוא שער כניסה ליצירתו של סטרווינסקי, שלא רק יעורר עניין בקרב קהל קוראים נרחב, אלא אף ישמש להם מדריך בבואם להאזין למוזיקה שלו. [מדברי פרופ' יהודית כהן] מספריו הקודמים של צבי צֹרי: "יומנו של מוצרט" (אור תו, 1999); "שוברט – מבט אל עולמו" (נהר ספרים, 2010); "בטהובן – בעין הסערה" (נהר ספרים, 2011); "ברטוק" – מלחין ללא פשרות (2012). "היידן" - בכוחות עצמו (נהר ספרים, 2014)
 
מתוך פרק 1 – ילדות:
 
קול שירה נשמע מחדרו של פיודור סטרווינסקי. זמר הבאס החשוב מן האופרה של פטרבורג, בתיאטרון מרינסקי, היה מאמן את קולו בתרגילי קול או שר אריות. באותה שעה שר אריה מתוך האופרה 'בוריס גודונוב'. בחדר האוכל, הסמוך לחדרו, הסבה האם עם ארבעת ילדיה לארוחת הערב. בידיה אחזה את בנה הצעיר, גורי (Guriy) והאכילה אותו. לפתע נטש את מקומו איגור, הבן השלישי, ורץ לעבר חדרו של אביו. הוא לא עמד בפני יצרו. בחבלי קסם נמשך אחרי האריה. האם היתה מזועזעת: "איגור, חזור מיד למקומך," קראה בקול. איגור היה כ"חירש". האב, ששמע את האם, אמר לבנו: "בני חביבי, חזור מיד אל אמא, הרי אתה שומע שהיא קוראת לך! עוד יהיה סיפק בידך לשמוע אותי שר." "אבל האריה הזו כל כך יפה," אמר הילד. בן שלוש היה ואהב מאוד לשמוע את אביו שר. איגור חזר למקומו נזוף וכעוס. "אין עוזבים את השולחן בשעת האוכל," אמרה האם בקול חמור, "בפעם הבאה אעניש אותך." מקרים כאלה חזרו מדי פעם, כאשר היה האב שר תרגילי קול בחדרו או לומד תפקיד חדש. איגור היה מוכן לעזוב הכול. הוא היה להוט לשמוע צלילים. גם כאשר היתה המשפחה מבקרת אצל משפחת רוזוב היה נחפז לחדר הפסנתר להאזין לנגינתה של מרוסיה, הבת. כשהיה איגור בן חמש שאל אותו אביו: "בני חביבי, התרצה לבוא איתי לתיאטרון להאזין לחזרה על האופרה 'דון ג'ובאני' מאת מוצרט?" "כן, אבא. אני רוצה מאוד ללכת איתך לשמוע מוזיקה," אמר. "אבל עליך לשבת בשקט כל שעת החזרה ולא להפריע," אמר האב, "אם תפריע, לא אקח אותך איתי לשמוע מוזיקה בתיאטרון." "אני מבטיח לשבת בשקט עד סוף החזרה." אמר הילד. ואומנם ישב איגור הקטן בשקט והקשיב קשב רב במשך כל הזמן. בדרכם בחזרה לביתם שאל פיודור את בנו: "האם נהנית מן החזרה?" בתגובה שאל איגור: "אבא האם אתה רוצה לשמוע את מה ששרת בחזרה?" ובלי לחכות לתשובה החל לשיר את תפקידו של האב מתחילתו ועד סופו בלי לשגות ולוּ פעם אחת! האב, מלא התפעלות, סיפר את הסיפור לאשתו, אנה קירילובנה, שהגיבה בקרירות ואמרה: "ייתכן שאיגור שלנו אוהב מוזיקה." "אנה חביבתי," אמר האב, "אין לי ספק שבננו ניחן בזיכרון מוזיקלי מיוחד במינו." בבסיס חיל הים, הקרוב לבית המגורים של המשפחה, היתה להקת נגנים שנהגה להתאמן מדי בוקר. יום אחד לא התאפק הילד ואמר לאביו: "אני שומע כל מיני צלילים, איך קוראים להם? צליל אחד נשמע כמו צפצפה שמנגן יחד עם התוף ועוד צליל עבה נורא, אפילו מפחיד." "את הצפצפה," אמר האב בחיוך, "מכנים חליל, והצליל 'הנורא' נמוך שאתה מכנה עבה, הוא הצליל שמפיקה הטוּבָּה. פעם אקח אותך לראות את הכלים האלה." "אבל לפעמים שומעים יחד עם הטוּבּוֹת צליל נורא דק, כמו חליל, אבל יותר דק," אמר הילד. "זה הפיקולו," אמר האב, "ועכשיו לך לשחק, די לשאול שאלות."