במסווה של עיסוק בענייני אופנה ואלגנטיות מבטא אונורה דה בלזק ב"על החיים האלגנטיים" את ביקורתו החברתית ואת השקפותיו המקוריות על אורחות החיים של החברה בזמנו ועל העולם בכלל.
 
בספר הקטן הזה אפשר לזהות את מעמדות החברה, את נדכאי השפע וחלכאיה, את המשטר הדמוקרטי לכאורה המנוהל בידי העשירים ואת מערכת היחסים בין הון לשלטון.
 
מתוך הספר 
 
הטוב יש לו אופן פעולה אחד ויחיד, לרוע יש אלפים.
 
וכך, לחיים האלגנטיים יש חטאים משלהם ושלוש מידות טובות עיקריות. כן, האלגנטיות היא אחת ובלתי ניתנת לחלוקה, כמו השילוש הקדוש, כמו החירות, כמו טוהר המידות. מכאן נובעות האמיתות הכלליות החשובות מכולן:
 
עקרון היסוד של האלגנטיות הוא האחדוּת.
אחדות אינה אפשרית ללא ניקיון, ללא הרמוניה וללא פשטות יחסית.
 
לא הפשטות יותר מן ההרמוניה ולא ההרמוניה יותר מן הניקיון הן המפיקות את האלגנטיות. זו צומחת מהתאמה מיסטית בין שלוש המידות הטובות הראשוניות הללו: לברוא אותה בכל מקום ומקום ולפתע פתאום – זה סודם של האנשים המכובדים מטבע ברייתם.
 
בניתוח כל הדברים שטעמם רע, המכתימים את הביגוד, את הדירות, את הנאומים או את היציבה של אדם כלשהו, ימצאו המתבוננים שדברים אלה חוטאים תמיד בעבירות המודעות פחות או יותר לחוק המשולש של האחדות. 
 
החיים החיצוניים הם סוג של שיטה מאורגנת, המייצגת אדם באותה מידה של דיוק שצבעי החילזון מופקים בקונכייתו. לכן בחיים האלגנטיים הכול קשור זה בזה והכול נשלט. כאשר מר קוּבְיֶה בוחן את עצם המצח, הלסת או השוֹק של בעל חיים כלשהו, כלום אין הוא מקיש מכך על היצור כולו, גם אם מדובר ביצור מלפני המבול? וכלום אינו משחזר מיד פרט מסַווג, אם בין הזוחלים ואם בין חיות הכיס, אם בין הטורפים ואם בין אוכלי העשב?... אדם זה לא טעה מעולם: גאונותו גילתה לו את חוקי האחדות של עולם החי.
 
הוא הדין גם בחיים האלגנטיים – כיסא יחיד מאפשר להגדיר סדרה שלמה של רהיטים, כמו שדורבן מאפשר להגדיר סוס. וכל תלבושת מסוימת מצביעה על תחום מסוים של אצילוּת ושל טעם טוב. לכל גורל בסיס ופסגה משלו. אנשים כז'ורז' קוביה של האלגנטיוּת אינם מסתכנים בקביעת שיפוטים מוטעים: הם יאמרו לכם כמה אפסים בסעיף ההכנסה מייצגים גלריות לציור, סוסים טהורי גזע, שטיחים מתוצרת לָה סָבוֹנֶרי, וילונות משי שקוף, קמינים מפסיפס, כדים אטרוסקיים או שעוני קיר שבראשם קבוע פֶּסל שיצרו הדָוִידים! לסיכום, הביאו להם קישוט אחד ויחיד!... והם יקישו ממנו קיטון שלם, חֶדר, ארמון. 
 
מכלול זה, הנדרש בקפידה על ידי האחדוּת, הופך את כל האבזרים הנלווים של הקיום לסולידריים; כי אדם שיש לו טעם טוב מביע את דעתו, כמו אמן, גם על דבר של מה בכך. וככל שהמכלול מושלם, כן מודעת לו גם הברבריות. רק טיפש או גאון יוכל להציב נר בפמוט שטוח. את יישומיו של חוק אופנה חשוב זה הבינה היטב האישה הנודעת (מאדאם ט'), שלה אנו חבים את המכתם הבא: 
 
את רוחה של בעלת בית מכירים מרגע שחוצים את סף ביתה. 
תמונה רחבה ומתמדת זו המייצגת את רכושך, אסור שתהיה דוּגמה לא נאמנה; כי אז תוצב בין שני מכשולים: קמצנות או אין אונות. בין אם הנך יהיר או צנוע מדי, אינך מציית עוד לאחדות זו שתכליתה הפחותה ביותר היא לחולל איזון מוצלח בין כוחותיך היצרניים לבין צורתך החיצונית. 
 
טעות קריטית כזו הורסת כל מראה שהוא.
 
הקמצנות, בהיותה ביטוי ראשון של היגד זה, כבר נשפטה; אבל אנשים רבים, הלהוטים להשיג שתי תוצאות ואף להימנע מלהיות מואשמים במידה מגונה כה מבישה, מתאמצים לנהל חיים אלגנטיים בחסכנות; הללו אכן משיגים איזו מטרה: הם נראים מגוחכים, נדמים תכופות למכונאים לא מוכשרים שעיטוריהם מאפשרים לראות את הקפיצים, את המשקולות ואת החריצים. וכך אין הם מגשימים את שתי האמיתות היסודיות הללו של המדע:
 
הפעולה המהותית ביותר של האלגנטיות היא להסתיר את האמצעים. 
 
כל מה שחושף חסכנות אינו אלגנטי. 
 
ואמנם, החסכנות היא אמצעי. היא העָצָב של ניהול טוב, אך דומה לשֶמן הנוסך גמישות ורוך בגלגליה של מכונה: אסור לראותה ואסור לחוש בה. 
 
מגרעות אלה אינן העונש היחיד שאנשים קמצנים (חסכנים) נענשים בהם. ברַסנם את התפתחות קיומם, הם נופלים ממקומם; ולמרות כוחם מציבים עצמם בדרגתם של אלה אשר היהירוּת מחישה אותם לעבר השרטון הנגדי. מי לא יתחלחל מפני אחווה מבעיתה זו?
 
מתוך אחרית הדבר
 
בלב חיבורו "על החיים האלגנטיים" מטיח בלזק עלבון כביר בדנדי הראשון, מר ג'ורג' "בּוֹ" בְּרוּמֶל[1] מחבר ה"קומדיה האנושית" טוען כי בפגישתו הבדיונית עם הגנדרן הגולה, הבחין כי האחרון חובש פֵּאה נוכרית. פאה נוכרית! האם קיים דבר מה רחוק יותר מאותה הרמוניה קלילה וטבעית המאפיינת את "החיים האלגנטיים" לפי בלזק, מאשר קפלט המכסה על פדחתו של גיבח? כמה עמודים בהמשך בלזק אף מחריף את מתקפתו על בכיר המתלבשים וקובע כי הדנדיזם הוא כפירה בחיים האלגנטיים. האמנם? עוד נראה. אך ראשית, מי היה אותו ברומל?
 
שאלה במקומה. מורשתו של ברומל לוטה מעט בערפל. אנו יודעים כי הלורד ביירון כינה אותו "אחד משלושת האנשים החשובים במאה התשע-עשרה",[2] אך ברומל לא העמיד צאצאים או תלמידים מובהקים, ולא הותיר אחריו כל כתבים או יצירות שינציחו את מפעלו. למעשה, ברומל לא השאיר חותם של ממש בשום תחום. כל שנותר ממנו היא מורשתו כמתלבש – ה"בו" היה ככל הנראה ממציא המכנסיים המודרניים, ובימיו הגדולים היה עונב העניבות הגדול ביותר שידעה אירופה. בזכות ספרי זיכרונות מן התקופה נותרו בידינו מספר מצומצם של אימרות כנף משלו – תחום מומחיות נוסף של ברומל, כפי שבלזק ממחיש היטב בחיבורו – וכן עדויות המתייחסות לסדר היום שלו: מדי בוקר נהג להקדיש שלוש-ארבע שעות להתלבשות ולצחצוח, טקס שנערך לעתים בנוכחות מעריצים (אחד האדוקים שבהם היה יורש העצר, לימים המלך ג'ורג' ה-4). את יתר שעות היממה העביר ברומל בין חייטים,[3] באיחור לנשפים, בהפרעה למופעי אופרה ובעמידה לצד הרולטה במועדונים. דומה שניתן לקבוע בהחלטיות מסוימת: ג'ורג' "בו" ברומל היה אחד האנשים הראשונים בעידן המודרני שהקפידו לא לעשות דבר. 

יונתן רז פורטוגלי 
 
[1] בצרפתית: Beau Brummell – ברומל היפה.
[2] לצד נפוליאון בונפרט והלורד ביירון עצמו, כמובן.
[3] על פי השמועה, החזיק ברומל שלושה חייטים לצורך מלאכת תפירת זוג כפפות אחד – חייט לכף היד, חייט לאצבעות וחייט לאגודל.