"האיש שאהב איים ביקש לצאת מהיבשת. לצאת מן המקום, לצאת מהזמן. תחילה ביקש להשאיר חותם פיזי, אחר כך שאף להתעלוֹת רוחנית. לבסוף ביקש רק להסתגף.
 
שלושה איים, שלושה פרקי חיים שבהם אדם הולך ומתמעט, הולך ומצטמצם ומסתגר.
 
[...] ואולי שלושת האיים ההולכים וקטנים אינם אלא משל לחיי אדם באשר הוא, ההולכים ומאבדים עם השנים את אחיזתם במרחב ובזמן, הולכים ומתכנסים בדל"ת אמותיו עד להצטמצמות האחרונה בנקודת הסוף." [מתוך אחרית הדבר, ניצה פלד]
 
האיש שאהב איִים היא אחת מיצירותיו האחרונות – הקצרות אך החזקות ביותר של הסופר, המשורר, המחזאי והמסאי האנגלי הגדול דייויד הרברט לורנס, מחבר הספר "מאהבה של ליידי צ'טרלי", "בנים ואוהבים", "נשים אוהבות" ויצירות רבות אחרות. ד"ה לורנס נולד ב-1885 באנגליה ומת ב-1930 בצרפת.
 
ככה זה נפתח
 
איש אחד אהב איים. הוא נולד בְּאי, אבל האי הזה לא הִתאים לו, היו בו יותר מדי אנשים מלבדו. הוא רצה אי משֶלו: אולי לא להיות בו לבד, אבל ליצוֹר בו עולם משלו.
 
לאי גדול אין שום יתרון על פני יבשת. אי חייב להיות קטן למדי כדי לתת הרגשה של אי; והסיפור שלפנינו יבהיר כמה זעיר אי חייב להיות כדי שיתאפשר לאדם למלא אותו באישיות שלו.
 
והשתלשלו הדברים כך שבהגיעו לגיל שלושים וחמש האיש הזה שאהב איים אכן רכש לעצמו אי משלו. הוא לא קיבל בעלוּת על האי, אבל חכר אותו לתשעים ותשע שנים, והרי זה נֵצח כשמדובר בְּאדם ובְאי. מי שמעוניין, כמו אברהם, להרבות את זרעו כחול אשר על שפת הים, לא יבחר מן הסתם להתרבות דווקא באי. הלא מהר מאוד יסבול מהתפוצצות אוכלוסין, צפיפות יתר ותנאי מצוקה. ואין מחשבה מחרידה מזו לגבי דידו של מי שאוהב איים בשל בידודם. לא ולא, אי הוא קן נאות לבֵיצה אחת, אחת ויחידה, הלא היא תושב האי עצמו.
 
האי שנרכש בידי מיודענו שוחר האיים לא שָכן בימים הרחוקים אלא קרוב למדי למולדת. לא היו בו עצי דקל, לא המיית גלים משתברים על שונית או כל כיוצא באלה; רק בית מגורים איתן, עגמומי למדי, מעל המעגן, ומאחוריו בית חווה קטן עם צריפים ומעט שדות מרוחקים. למטה, במפרץ העגינה, ניצבו בשורה שלוש בקתות שנראו כמו ביתני משמר החופים, נקיות ומסוידות בלבן. 
 
וכי יש נוח וביתי מזה? במהלך שישה קילומטר וחצי סובַבתָ את האי, דרך שיחי אַלגוֹמין ואטד, מעל הצוקים התלולים של הים וּמטָה בקרחות היער הקטנות שבהן צמחו פרחי נר הלילה החופי. ורק עשרים דקות נדרשו לך לחצות ישר לאורכו על גבי שתי גבעות, דרך שטחים מסולעים שבהם רובצות הפרות ולועסות, דרך שדות דלילים למדי של שיבולת שועל, ובחזרה אל שיחי האלגומין וכך אל קצה הצוק הנמוך. וכשהגעת לַקצה נִגלה לעיניך מעֵבר לו עוד אי, גדול יותר. אבל בינך לבינו מפריד הים. ובדרכך חזרה על אדמות העשב בגבעות הגיר שבהן מתנודדים פרחי בְּכוֹר האביב, עוד אי נחשף לעיניך ממזרח, זעיר דווקא, כמו עגל של פרה. והאי הזה גם הוא שייך היה לתושב האי.
 
אכן נדמה שגם איים זקוקים לחברת איים אחרים.