חדשים כל הספרים רכישת ספרים על ההוצאה קטלוג ומחירים Nahar Books

 

פרטים על הספר

יוני 2015

מספר עמודים: 472

שם המחבר: צבי צֹרי

מחיר קטלוגי: 90 ₪

מחיר אחרי הנחה: 81

דאנאקוד: 1032- 644  

 

 

 

לרכישה



 

דביסי – מצייר בצלילים

צבי צֹרי

 

 

 

 

קלוד דביסי תרם תרומה נכבדה להתפתחות המוזיקה במאה העשרים ונחשב למקורי מבין פורצי הדרך במוזיקה בכלל. דרך כתיבתו שונה מכל מה שנכתב לפניו ואף אחריו, והוא זרם באפיק ייחודי לו.

על אף הדיסוננסים הרבים והסולמות השונים שהשתמש בהם, המוזיקה שלו נעימה וקליטה ולא ניתן לחוש בחריפות טורדת או צורמת כלשהי. אם לנקוט בלשונו של דביסי, הרי שהוא השתמש בהרמוניות שאינן מצויות בספרינו, שהנן צלילי הטבע המסתוריים.

מי שהאזין ליצירות של דביסי לא ישכחן במהרה. יש בהן מן החן המיוחד וזהותו של המחבר טבועה בהן. ישנם כאלה שמכנים את המוזיקה שלו 'מוזיקה ציורית', ואכן, יחסו של דביסי לאמנות הציור היה עמוק. לא פעם אמר לידידיו: "אִלמלא עסקתי במוזיקה הייתי עוסק בציור." ואמנם רבות מיצירותיו חיבר בהשראת ציורים, לצד יצירות שחוברו בהשפעת מראות טבע או כאלה שחזה בדמיונו בהשפעת מוזיקה או ספרים. [צ"צ, מתוך המבוא לספר]

מדברי פרופ' אריה ורדי: "צבי צֹרי מזמין אותנו למסע תרבותי ואסתטי מרתק; הדמויות בספרו חיות לנגד עינינו והצלילים העולים מבין דפיו מצטרפים אל גן הקסמים של יצירות אלמותיות. אכן, בספר הגדול והמקיף הזה יש משום תרומה ניכרת להיכרות עמוקה הן עם דביסי כאדם, והן עם יצירתו הענֵפה."

 

   

ככה זה נפתח:

 

ב-30 בנובמבר 1861, לאחר  שמנואל אשיל דביסי נשא לאישה את ויקטורין מנורי, פנו בני הזוג לעיירה סן ז'רמן אן לֵהשליד פריז, כדי להקים שם את ביתם. הם  שכרו חדר בבניין בן שלוש קומות. בקומה השנייה התגוררו, ובקומת הקרקע חכרו חנות לממכר כלי חרס וחרסינה.

שנתיים ניסו את מזלם בעיירה הזאת, ללא הצלחה. בינתיים נולד להם בנם בכורם אשיל קלוד, ב-22 באוגוסט 1862, ושנה לאחר מכן, בחודש ספטמבר, נולדה הבת אדל.

בתום השנה השנייה למגוריהם בסן ז'רמן אמר מנואל לאשתו: "כפי שאת רואה, לא נוכל להחזיק מעמד כאן. החנות מביאה לנו הפסדים ואנו עלולים להגיע בקרוב לפשיטת רגל. הרהרתי בדבר והגעתי לכלל מסקנה שעלינו לעבור לגור בפריז. אני מקווה ששם אמצא עבודה כלשהי."

  "אתה צודק, יקירי," אמרה, "איננו יכולים להמשיך כך. אני מציעה שתחילה נעבור לגור בבית אמי ברובע קְלישי שבפריז, ובינתיים תחפש עבודה. לאחר שתמצא עבודה נעבור למעון משלנו."

 ואכן, משפחת דביסי עברה לגור בבית הסבתא אֶדְמֵה. מנואל אמנם לא מצא עבודה קבועה, אך הסתדר בעבודות מזדמנות וכעבור זמן מה עברה המשפחה לדירה ברחוב פיגאל. קשה היה מצבם הכלכלי, והמצב בצרפת כולה לא היה קל. הימים היו ימי שלטונו של נפוליאון השלישי ואי יציבות שררה בכול.

אשיל היה אהוב מאוד על הוריו. עוד בהיותו רך בשנים נהג האב לקחתו עמו להאזין לתזמורת צבאית שנהגה להופיע באחת הכיכרות או בפארק. לעתים אף לקח אותו לתערוכת תמונות באחת הגלריות. הילד אהב את הביקורים הללו ולא פעם דחק באביו שיקח אותו הן להאזין לתזמורת והן להתבונן בתמונות.

  אשיל הקטן ניחן בשמיעה טובה. לא פעם, כאשר ישבו בני הזוג לסעוד והילד שיחק לידם, קלטה אוזנם שירים ששר לעצמו. מרוכז היה בעיסוקו, ובדרך כלל ליווה את מעשיו בשירה. את שירי הערש ששרה לו אמו לפני שנרדם ידע בעל פה, וכששמעה שהוא מפזם אותם לעצמו שמחה מאוד.

  עברו חמש שנים, ובספטמבר 1867 נולד עמנואל, הבן השלישי. באותו זמן מצא מנואל עבודה בבית דפוס. הפעם עברה המשפחה להתגורר ברחוב סנט הוֹנוֹרֵה 69.

יום אחד הגיע לביקור אחיו של מנואל. הוא היה מוזיקאי ושימש מנצח בתזמורת צבאית. לאחר שישבו לנוח מעט, פנתה ויקטורין אל גיסה ואמרה: "נדמה לי שאשיל קלוד ניחן בשמיעה טובה. האם תיאות לבחון אותו? הוא שר בדיוק רב את השירים שאני שרה לו לעתים, בעיקר לפני השינה. הוא גם חוזר על הנעימות שמנגנות התזמורות השונות שהוא שומע בטיוליו עם אביו. אשמח מאוד לשמוע את דעתך."

  כל אותה שעה ישב אשיל על ברכיו של הדוד, שדיגדג אותו ופינק אותו ואף הציע לו סוכריות. כאשר שאל אותו הדוד אם יסכים לשיר לפניו, לא חיכה הילד ומיד החל לשיר את אחת הנעימות ששמע בכיכר.

עתה הוריד אותו מעל ברכיו, העמידו לפניו ואמר: "אשיר לך צלילים שונים ואתה תשמיע אותם."

ללא היסוס חזר אשיל בדיוק רב על הצלילים ששר לו דודו. הוא עמד בהצלחה רבה במבחן.

ואז שאל אותו הדוד: "האם אתה מסכים לחזור על קטעים שאשיר? אם תצליח, תקבל עוד סוכרייה!"

הדוד שר קטעים קצרים וארוכים, חלקם לא קלים, והילד חזר עליהם בדיוק רב.

  "ידידַי," אמר הדוד להורים, "איני סבור שאפתיע אתכם אם אומר ששמיעתו של הילד טובה מאוד. אני מקווה שתצליחו לתת לו חינוך מוזיקלי כלשהו."

  "אני מודה לך מאוד," אמרה האם, "אני מקווה שאצליח לעזור לו בבוא העת. בינתיים כבר התחלתי ללמד אותו לקרוא ולכתוב ועלי לציין שיש לו תפיסה מהירה."

בשנת 1869 כשהיה אשיל בן שבע, נשלחו הוא ואחותו לקאן להתארח אצל דודתם הגברת רוסטַן, אחותו של האב. הדודה שמה לב לנטייתו של קלוד למוזיקה, והחליטה על דעת עצמה ללמדו לנגן בפסנתר. לשם כך שכרה כנר איטלקי קשיש ושמו צֵ'רוּטי(Cerutti)  והוא לימד את הילד את יסודות הנגינה בפסנתר. יש לציין שהמורה האיטלקי לא ציין כלל כי הילד ניחן בתכונות מוזיקליות מיוחדות.

 

 

מתוך פרק 13:  ה'נוקטורנים'

  יום אחד, כשהגיע המלחין אריק סאטי לבקר את ידידו המתבודד, שמע צלילים מוזרים מאחורי הדלת, וכדרכו נעצר והקשיב. אך לא לזמן רב, כי לפתע נפתחה הדלת ודביסי ניצב בפתחה. "משום מה חשתי שמישהו ניצב מאחורי דלתי ומקשיב," אמר לידידו הנבוך, "איני יכול להסביר זאת, אבל הידיעה, או ליתר דיוק, החשד, מפריע לי, על כן פתחתי את הדלת כדי לבדוק מיהו אותו מנוול."

  "אם אתה רואה אותי באור כזה," אמר סאטי, "אני מוכן מיד להתעופף מכאן."

  "חלילה לך אפילו להעלות על דעתך שכך אני רואה אותך," אמר דביסי, "הרי הגורל הוא אשר הביאך אלי בשעה שאני כה מתלבט עם עצמי בעבודה על יצירה חדשה, שתכלול למעשה שלושה פרקים. אפשר שאכנה אותה 'שלושה נוקטורנים'. עכשיו היכנס בבקשה, הרי אורח נכבד אתה, אפילו כוס תה תקבל. יודע אתה שיש לי עקרת בית מצוינת."

  ואמנם באותו רגע נכנסה גבי שהייתה קשובה לאותה שיחת רעים והגישה לסאטי כוס תה. כשהתיישב האורח אמר לו מיד: "עכשיו ספר לי מהם אותם צלילים מוזרים ששמעתי מעבר לדלת."

  "אתה ודאי זוכר שאמרתי לך כי כתבתי לכנר איזאי, שאני מחבר עבורו שלושה קטעים לכינור ולפסנתר," אמר דביסי.

  "אני זוכר זאת היטב," אמר סאטי, "ובכן מה קרה מאז, האם גמרת בנפשך להסב את הקטעים לקונטרבאס ופסנתר?"

  "לא לזה ולא לזה," אמר דביסי, "אחבר אותם לתזמורת."

  "אפילו לא אמרת מניין נטלת את השם נוקטורן?" אמר סאטי.

  "זו שאלה מוזרה ומעניינת כאחד," אמר דביסי, "מוזרה, כי אתה שואל אותי כמוזיקאי מה לי ולשם הזה. לאמיתו של דבר קיבלתי את הרעיון מוויסטלר."

  "נדמה לי ששמו של הצייר הזה הוא ג'יימס אבוט מקניל ויסטלר, ולפני שנים אחדות אף זכה באות לגיון הכבוד אצלנו," אמר סאטי, "הוא מצייר יפה, ראיתי תמונות אחדות שלו במוזיאון."

  "ודאי קראת את דבריו של המלחין רוברט שומאן: 'צייר יכול ללמוד מסימפוניה של בטהובן כשם שמוזיקאי יכול ללמוד משירים של גתה.'"

  "אפשר להוסיף ולומר שמוזיקאי יכול ללמוד מציורים של רוסטי או ויסטלר," אמר אריק סאטי, "ומשום מה נזכרתי ביצירתו של מוסורגסקי 'לילה על הר קירח' שהיא כה ציורית. ועכשיו אני מוכן להקשיב לנוקטורנים שחיברת."

  "אתחיל בנוקטורן הראשון 'עננים'," אמר דביסי והחל לנגן.

  סאטי הקשיב רב קשב. כשסיים דביסי את נגינתו אמר: "ניכר שביקשת לתאר את תנועת העננים הנעים לאיטם על פני השמים הכחולים, כשהם הולכים ומתרחקים לאיטם. לדעתי הצלחת מאוד בכך. גם הפתיחה החרישית בפיאנו המתגבר לאיטו, התאימה היטב לתמונה. מעניין יהיה לשמוע את התזמורת מבצעת את הנוקטורן. מה תנגן עכשיו?"

  "הקשב לנוקטורן השני 'חגיגות'," אמר דביסי, "אחר כך תאמר לי את התרשמותך."

  "אני מחכה למשהו הפוך לגמרי," אמר סאטי.

  שוב החל דביסי לנגן, אך הפעם לא ישב סאטי בשקט, אלא קם וקיפץ והתנועע לצלילי הפסנתר.

  "מה אתה מקפץ שם?" שאל דביסי בהמשיכו לנגן בעודו מתפקע מצחוק.

  "אי אפשר לשבת בשקט ולהקשיב למוזיקה כזאת," אמר סאטי, "היצירה מלאה קפיצים. מי שיושב בשקט ואינו מגיב לצלילים אלה הוא חירש."

  "לכל אחד יש זכות להקשיב למוזיקה כזאת לפי דרכו," אמר דביסי, "האם ככה תאמר גם על אביך, אם יֵשב בשקט ויקשיב בלי להשתולל כמוך?"

  "קלוד ידידי, עשית עבודה נאמנה, החגיגות הן אמיתיות, אין בהן צל של זיוף. באמצע הייתה לי תחושה שקיימת איזו תהלוכה או קבוצת חוגגים שמתמזגת עם החגיגה. נדמה לי שאני שומע אפילו את התיזמור שתעניק ליצירה. מתי יש לקוות שתסיים את העבודה על הנוקטורנים?"

  "היום אנו נמצאים במחצית שנת 1898. אני מקווה שבעוד שנה אשלים את העבודה. לדאבוני אני חייב לעבוד מעט לפרנסתי," אמר דביסי, "בעוד דקות אחדות תיכנס הנה תלמידתי החדשה העלמה וורמס דה רוֹמִיִי (Worms de Romilly). לפחות אני נהנה ללמד אותה, היא מכינה את שיעוריה כראוי. אני גם עובד עבור הגברת לוסיין פונטֵן כמנצח המקהלה שהקימה. כל זה גוזל זמן, על כן למעשה קשה לי לדעת בדיוק מתי אשלים את עבודתי. אילו הייתי עשיר כשוסון היו פני הדברים שונים."

  ואמנם דקות אחדות לאחר שיצא הגיעה תלמידתו. "בדרך לכאן פגשתי את אריק סאטי," אמרה העלמה דה רומיי, "האם ביקר אצלך?"

  "הייתה לנו שיחה ארוכה על הנוקטורנים שאני מחבר," אמר, "הפעם לא חיכית ליד הדלת, כפי שקורה מדי פעם, כשאת שומעת אותי מנגן ואינך מרשה לעצמך להקיש על הדלת."

  "זה לא מפני שאיני מרשה לעצמי," אמרה, "זה בעיקר מפני שאני כל כך סקרנית לשמוע אותך מנגן. הרי לאחרונה אתה מנגן בעיקר את הנוקטורנים."

  "התשובה היא די ארוכה," אמר דביסי, "אני מציע שנתחיל בשיעור ואחר כך אענה לכל שאלה שתשאלי."

  "על מה אנו עובדים היום?" שאל.

  "על הבלדה של שופן בפה מז'ור אופוס 38," ענתה.

  לאחר שעה ארוכה אמרה: "אני כבר עייפה, די לי בשעה וחצי. אחר כך איני מרוכזת."

  "עכשיו מותר לי לשאול בקשר לנוקטורנים," הוסיפה, "כמה נוקטורנים אתה מחבר ומה שמותיהם?"

  "אני מחבר שלושה נוקטורנים: 'עננים', 'חגיגות' ו'סירנות'." אמר דביסי, "רק אל תשאלי על מועד הקונצרט, כי איני יודע מתי אסיים את העבודה על היצירה."

  "מהו הרכב התזמורת?" שאלה.

  "שני חלילים, פיקולו, שני אבובים, קרן אנגלית, שתי קלרניתות בסי במול. שלושה בסונים, ארבע קרנות בפָה, שלוש חצוצרות בפָה, שלושה טרומבונים, טוּבּה, תונפן, פסנתר, תוף מיתרים, שני נבלים, כלי מיתר."

  "תזמורת כה גדולה," אמרה, "אני מבחינה שהנוקטורן השלישי, 'סירנות', שונה מן השניים הראשונים."

  "בפרק 'סירנות' נוספת מקהלת נשים ששרה בלי מילים," אמר דביסי.

  "אני כבר מצפה לשמוע את הנוקטורנים," אמרה, "אני בטוחה שהיצירה יפה."

  "תצטרכי לחכות זמן רב," אמר, "אבל אל דאגה; אדאג לומר לך כאשר אסיים."

  ואמנם עבד דביסי במרץ רב על יצירה זו, אם כי היו לו דאגות נוספות שהאטו את הקצב. [...]

 


 

 

 

 

 

 

 

נהר ספרים                 ת"ד 162 בנימינה 3055101                 טל': 04-6288724         פקס: 04-6288726               דואר אלקטרוני :        nahar@bezeqint.net