חדשים כל הספרים רכישת ספרים על ההוצאה קטלוג ומחירים Nahar Books

 

פרטים על הספר

ינואר 2016

מספר העמודים: 126

השם במקור:

Un parfum à sentir ou Les Baladins

Suivi de: Passion et vertu

שם המחבר:  Gustave Flaubert

תרגום (מצרפתית):

אביבה ברק-הומי

דאנאקוד:644 – 1039

מחיר קטלוגי: 60 ₪

מחיר אחרי הנחה: 54

[המשלוח חינם]

 

 

 

 

 

לרכישה



 

להריח בושם

גוסטב פלובּר

מלוּוה ב"תשוקה ומוסריוּת"

מצרפתית: אביבה ברק-הומי

אחרית דבר: ראובן מירן

 

 

 

 

להריח בושם (או "המוקיונים הנודדים"), ותשוקה ומוסריוּת הם שניים מסיפוריו הראשונים של גוסטב פלובר. כשקוראים אותם, קשה להאמין שהם נכתבו בידי נער בן חמש עשרה בלבד. הסיפורים האלה מעידים על נפש בוגרת ועל כישרון גדול שאכן הבשיל והגיע אחר כך לשיאים ספרותיים המוכרים לנו. הסיפורים רואים כאן אור לראשונה בתרגום לעברית, פרי עבודתה של אביבה ברק.

בשני הסיפורים נשים הן העומדות במרכז. פלובר מפליא לספר את סיפוריהן ומתאר באופן חד ומדויק את ריגושי האהבה ואת הכאב ועלבון הנטישה שהן חוות ביחסיהן עם הגברים שלהן. מרשימה במיוחד היא העובדה שהסופר בן החמש עשרה הצליח לחדור ללִבה של אישה אוהבת, נבגדת, ננטשת, ולתאר את המתרחש בו בצורה בהירה, אמינה ובוגרת כל כך.

גוסטב פלובר נולד ב-12 בדצמבר 1821 בעיר רוּאַן אשר בנורמנדי. ב-1936, במלאת לו חמש עשרה, הוא כותב את להריח בושם וחודשים ספורים לאחר מכן, בעיירת החוף והנופש טְרוּוִיל, הוא פוגש לראשונה את מדאם אֶליזָה שלזינגר, אישה הכבולה בנישואים מאמללים, המבוגרת ממנו באחת עשרה שנים. לפגישה זו השפעה בל תימחה על חייו של הנער הרגיש והסופר דק האבחנה. אליזה שלזינגר תהיה מושא לתשוקתו ואהבת חייו עד יומו האחרון, וגם מקור השראתו לדמותה של מדאם בוֹבארי ברומן האלמותי שהקנה לו תהילת עולם.

גוסטב פלובר מת ב-8 במאי 1880 משטף דם במוח ונקבר בעיר הולדתו.

 
                                                                                                                                  

 

 

מתוך הספר:

 

[...]

מסכה אחת נותרה שקועה במחשבות על הספסל. היא עצובה, ומחיאות הכפיים של הקהל מביאות אותה לידי בכי. חינה של אִיזַבֵּלָדָה מכביד עליה. כי גם כאן, כמו במקום אחר, היא הביאה מתחת למסכה שלה את קנאתה המרה ואת שנאתה השוצפת ואת כאביה ואת פצעיה המדממים, ואת דאבון נפשה העמוק. זה הדומינו השחור.

ואילו אִיזַמְבַּר, הוא רקד בכבדות, צעק בקולי קולות, הטריד את כל הנקרה לו בדרכו ואחר כך הלך לשבת ליד שולחן ההימורים, עם פיירו נוספים, רימה, צחק צחוק פרוע, הקים שאון רב, כינס את כולם סביבו והחל מחדש.

מרגריט, זה זמן מה חדלה לראותו, והנה היא חשה מכה בכתפה.

היא סבה לאחור.

היה זה פיירו, עם ראש של שור.

היא זיהתה את האיש שלנו. אבל כאשר הוא אמר לה: "אני מכיר אותך היטב, מסכה יפה." לא היה זה קולו; לא, כמובן, זה לא היה הוא. איך יכלה לדעת, הרי היו שם כה רבים אחרים שלבשו אותה תחפושת, והנוהג לחבוש ראשים של בעלי חיים היה אז נפוץ מאוד!

באשר לקול, הוא היה מוסווה מתחת למסכה.

"אני מכיר אותך היטב," אמר הפיירו, "רוצה את שאומר לך מה שמך?"

"כן."

"מרגריט, אדומת השֵׂער המכוערת."

קול דקיק ורוטט זה, דמות אווילית זו של שור הפוסק את נחיריו הרחבים, עם צחוקו הנבוב, הפחיד את מרגריט; היא הצטנפה בפינתה, רועדת כולה.

"הנה, הביטי," המשיך הוא, "ראי את הנערה היפה המרקדת שם, את מזהה אותה?"

והוא הצביע על  אִיזַבֵּלָדָה, ופרצופו הרחב צוחק עדיין, והוא הוסיף ואמר:

"היא יותר יפה ממך; רואה את איך חזה פועם בחן, כמה ידיה לבנות, איך תלבושתה מתווה היטב את גזרתה?"

מרגריט רקעה ברגליה בחוסר סבלנות, היא נשכה את שפתיה ופרצה בבכי; והכול ראו את דמעותיה זולגות על המסכה השחורה שלה ומותירות עליה שובל לבן.

ראש השור הוסיף לצחוק, פוסק את נחיריו הרחבים, ושפתיו נפתחו באווילות שהיה בה משהו אכזרי. הוא הוסיף ואמר במהירות רבה יותר:

"הערב, אחרי הנשף, כאשר יכבו האורות, כאשר תשובי לאוהלך לחבור אל ילדייך, תשמעי לא רחוק ממך קול נשיקות אהבה."

"הו! רחמים! רחמים!"

[...]

"אה!" אמרה בלבה, כאשר ראתה אישה הגונה עוברת וכובע לראשה, "מדוע איני דומה לה?" ואז לפתה הקנאה את לִבּה. כאשר ראתה את  אִיזַבֵּלָדָה רוקדת, שאלה את השמים מדוע לא צר אותה הטבע כך, והיא שנאה את אהובתו של בעלה. ברגעים אלה, כאשר היה לה קר, כאשר ראתה את פדריו חי באושר ובשמחה, אזי הייתה רשעה וחדלה להאמין באלוהים.

היא הייתה מוותרת על כסף! היא ביקשה אהבה מן החברה, וצחקו לה בפניה; אנושיות? הראו לה את הדרך לבית החולים; רחמים? היא לוליינית. אה! רחמים למוקיונית, לגנבת ילדים, ליצאנית!

אם כך, לחברה זו שלא חפצה לתת לה לא לחם, לא אהבה, ולא רחמים היא רחשה שנאה וקנאה; לאלוהים שהפצירה בו פעמים רבות כל כך, בכריעה על המדרכה, ובדמעות בעיניה, לאלוהים שלא שעה לתפילותיה, היא השיבה חוסר אמונה; לטבע שהתעמר בה, השיבה בוז.

 

 

מתוך אחרית הדבר:

בסיפור "להריח בושם" בולטת התייחסותו הנרגשת של פלובר הצעיר לאדישותה ולהיעדר חמלתה, שלא לומר לאכזריותה של החברה אל מול מצוקותיו של היחיד והחלש. הסופר הצעיר, בן למשפחה בורגנית מבוססת (אביו היה הרופא המנתח הראשי בבית החולים העירוני בעיר רוּאַן), מתקומם נגד האי-צדק והאדישות לגורלו של הזולת, ובכישרונו הגדול הוא מצליח לחדור לליבם של עלובי החיים ולתאר את המתרחש בקרבם כאילו היה הוא עצמו אחד מהם.

 

 


 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

נהר ספרים                 ת"ד 162 בנימינה 3055101                 טל': 04-6288724         פקס: 04-6288726               דואר אלקטרוני :        nahar@bezeqint.net