נובלה זו, פנינה ספרותית רוויית הומור אירוני, נחשבת ליצירתו המעניינת ביותר של מרימה, הסופר האֶניגמטי, חובב המסתורין והפרדוקסים, מגדולי סופריה של צרפת בכל הזמנים.
 
הסיפור קושר זה לזה את ז'ולי ודארסי: היא אישה נשואה הסולדת מבעלה, הוא דיפלומט צעיר ומחזר נלהב שהיא דחתה בעבר, השב עתה לפריז משירות במזרח.
 
ככה זה נפתח
 
זה שש שנים הייתה ז'וּלי דה שַברני נשואה, ובמשך כמעט חמש שנים ושישה חודשים התוודעה לא רק לחוסר היכולת לאהוב את בעלה אלא גם לקושי לחוש הערכה כלשהי כלפיו.
 
בעלה זה לא היה אדם נפסד כלל וכלל, לא שוטה היה ואף לא טיפש. ואף על פי כן דבק בו אולי משהו מכל אלה. כשפשפשה בזיכרונותיה יכלה להיזכר כי לפנים מצאה אותו חביב, אך כעת נסך עליה שעמום. היה בו כל מה שדחה אותה. אופן האכילה שלו, אופן שתיית הקפה שלו, אופן דיבורו, כל אלה גרמו לה עצבים מרוטים. הם לא התראו כמעט, וכלל לא שוחחו אלא ליד השולחן, אבל פעמים אחדות בשבוע אכלו יחדיו ארוחת ערב, ודי היה בכך כדי להזין את תיעובה של ז'ולי כלפיו.