בשפה שנושמת עמוק וניזונה מהתבוננות פילוסופית אַל-זמנית בנפש פנימה, נפתחת הנובלה השונה, הייחודית והמפתיעה הזאת, פרי הווייתו, חלומותיו והתפכחויותיו של גבר יהודי-ישראלי-אירופי מזדקן, גרוש פעמיים, מוקף אנשים ומילים, נושם היסטוריה עתיקה ותרבויות קלאסיות, רדוף זיכרונות ופגיעות כואבות, מוצף ביצרים אסורים. אדם בודד שראה הכול ואינו מצפה עוד לדבָר, לאחר שנדמה לו שהבין את משמעות החיים, הרוחניים והחומריים, על גדולתם ועל אפסותם.
 
מתחת לשלוות חייו הנראית לעין של הפרופסור להיסטוריה מתרחשים אירועים סמויים וזורמים רגשות עזים. במעמקי נפשו של איש האקדמיה המבוגר והבוגר לכאורה, נותר הילד שהיה, וסיפורו זורם בספיראלות מסחררות מתל אביב ללייפציג ובחזרה. טלטלות הנפש משתלטות גם על החלל הנפשי של הקורא ושובות אותו בקסם אינטלקטואלי ורגשי עד כדי תחושה ש"עובדות הן בדיוֹת, דברים שאנו משערים ואינם אלא פרי רוחנו, ואולם אין בכך כדי לשלול את מוחשיותם".
 
ככה זה נפתח
 
[1] פרופסור עמנואל אוֹר נסע בתחילת אוקטובר, כהרגלו זה שנים, לכנס מקצועי – כבר קשה לו לזכור בכמה כנסים כאלה השתתף והיכן נערכו – ואולם, הנסיעה הזאת הייתה שונה מקודמותיה [2] ולא משום שאין קרקע נוחה מעיר זרה, חדר קטן בפנסיון צנוע, ובעיקר, גיל שישים המתקרב, לעריכת חשבון נפש ולהתחדדות ההכרה המדאיבה כי כבר מאוחר להתעוררות פנימית – כזאת שמטהרת את הנפש מכל מיני רוחות מאוב המסתובבות בתוכה וטורדות את מנוחתה [3] הייתה לפרופסור אור מוּדעוּת עצמית גבוהה ולכן הכיר כבר מזמן באוזלת היד של המנגנון היוצר שלו, זה המכונה motus animi continuus – אותו כוח פנימי פעיל ומדרבן, הבורא רעיונות מקוריים ובעיקר יצירות שנדרש להן שאר רוח. לכן, כבר מזמן חדל לצפות למקרה שיתרחש "לפתע פתאום" ויניע את חייו לכיוון לא צפוי; לאיזו תכלית עמומה המצויה באופק, ואשר טיבה אינו ידוע מראש, או לאיזו הארה.