שבעים וחמש תמונות אורבניות זעירות, הבזקים אנושיים מפוכחים בלב הכרך המנוכּר, נגיעות במחשבה ובמבט, רפרופים מְפַרפּרים שמעלים שאלות קיומיות ומספקים תשובות מרומזות – זהו הפסיפס ממנו מורכב הספר הייחודי הזה, יצירה שניחוחותיה המעודנים אינם יכולים שלא להזכיר את מיטב הספרות הצרפתית בסוגת הסיפור הקצרצר.
 
"בשעה שדפים של פרוזה הולכים וגודשים את חיינו הספרותיים בעלילות ובמעשים נפתלים, בדרמות וברגשות מיוסרים, נכתבת הפרוזה של אסתר אורנר, היושבת בתוכנו וצוברת גרגר לגרגר מתוך שברי חיים ומציאות מבלי שתדביק אותם לשום רצף עלילתי מלבד החוט הסגנוני המלכד אותם.
 
כוחה המופלא של אורנר טמון ביכולת להשאיר את שברי החיים כמעט בגולמיותם, כפי שהיו בתודעתנו ובזיכרוננו, כפי שקלטנו אותם במרוצת חיינו. לכאורה הם פשוטים ויומיומיים, רגילים מאוד וחמקניים, ומכאן גם מקור השמחה שהם מעלים כשהסופרת לוכדת אותם, מצליחה לצוד אותם ולהעניק להם צורה בקולה הייחודי.
 
אפשר לדמות את הסופרת לצלמת סטילס לא יומרנית הצוברת התגלויות של יום יום, מראות שהולכים ונערמים ונעשים לכוח ולנוכחות. הנגיעות הללו הן מחוות אנושיות חפות מדרמה גדולה, בתיאטרון של החיים." (מאיה בז'רנו, אחרית הדבר לספר)
 
ככה זה נפתח
 
אילו יצאתָ לטייל באותו יום, היית פוגש שתי נשים מתחת לשתי מטריות. הן טיילו לאורך חופו של ים בָּרֶקֶת ירקרק. גשם קל ירד. הן לא הגיחו אף לשנייה מתחת למטריותיהן.
 
האם הייתָ מעלה בדעתך לטייל לבד בזמן כזה? בעצם, טיול עושים תמיד בשניים. ואם אין חברה – אז לפחות כלב. אבל למה בשניים? ככה.
 
הן טיילו מתחת לשתי מטריותיהן. ים הבָּרֶקֶת הירקרק היה כולו שלהן.