יומן פנטסטי זה הוא וידויה של אישה שחוותה גאולה נפשית משנגלתה לה דמות מסתורית המלווה אותה בהקיץ ובחלום, ונעשית לחלק מהווייתה.
 
עם "הפיכת הלב" שחלה בה, משתנה גם תפיסת המרחב והזמן שלה, וחייה האינטימיים – יחסה אל עצמה, אל קורותיה במהלך כל שנותיה, אל משפחתה ואל סביבתה החברתית – נתפשים מתוך כמיהתה אל הוויה על-ארצית, המעניקה לה נחמה ותקווה.
 
מספריה של אידה צורית:
הקרבן והברית, עיונים בשירת נתן אלתרמן, דביר (1973); עיר הנידחת, (רומן), עם עובד (1984); החיים, האצילות, ביוגרפיה חלקית של אמיר גלבוע ומרכיבים קבליים בשירתו, הקיבוץ המאוחד (1988); שירת הפרא האציל, ביוגרפיה של אבות ישורון, סימן קריאה (1992); אשתו המנודה, יוליה הרצל, (רומן על רעייתו של תיאודור הרצל), כתר (1997); אהבת חיים, אהבתה של אירה יאן לח"נ ביאליק, (רומן), כתר (2000); העלמה והמשורר, אהבתה של צילה בינדר לנתן אלתרמן, (רומן), ידיעות אחרונות (2004); המדרגה השלושים ושבע, סיפורים, כרמל (2007).
 
ככה זה נפתח
 
אני צוללת אל חשכת הזיכרון: מאין באתי, לאן הלכתי, כשנגלה הוא לפנַי, ואני מעלה ממעמקַי מקום-לא-מקום, מרחב פתוח, שטוח, שומם, עזובה, באור חלוש, דלוח, צללים בחלל ריקן, ואני בו לבדי, כאילו נותרתי האדם האחרון בעולם כולו, שכבר לא נשאלות לגביו שום שאלות. אין געגועים, אין כאב, אין חרדת הבדידות. האם זה החלל הפנוי שבין העולם הנברא לעולם הנצח האלוהי? והלבדיות שלי שם, ערומה מכל רגש, כשל כל נשמה בדרכה אל הלא-נודע האין סופי?
 
והנה ניצב הוא מולי, בצד הדרך, בדמדומי עלטה, בחצי ערפל, אדם-עלם בלבוש הֵלך, עיניו גדולות, צלולות, פוזלות מעט, ממגנטות, שיער חלק, כהה, סתור על מצחו, ישות אצילית מובדלת לעצמה, רושם של מהות מושלמת, עצמית, מקרינה חוכמה ושופעת אמפתיה, בנביעת חסד עליון.
 
רותקתי לדמות החידתית הזאת. אמרתי בלבי: הנה – כליל האדם! לא התקרבתי אליו. הייתי נטועה במקומי, הלומה, ופיללתי שלא ייעלם החיזיון הפלאי הזה.
 
ומשפקחתי לרגע את עינַי אל העולם, שבתי ועצמתי אותן, וצללתי בשלווה השלמה הזאת שנסך בי מראה הפלאי, וייחלתי לפוגשו שוב, לגמוע את דברו, לחקוק את דמותו בלבי, לנוצרו בזיכרוני.
 
[מתוך – חלק ראשון: הפלאי]
 
 
כמה שנים לפני צאתה של אורליה למסעה, שתכליתו לא נודעת, אירע לה המקרה הבא, המלמד על הזיקה העמוקה בין האירועים הקורים אותה ובין משמעותם הרוחנית לגביה.
 
והמעשה כך היה: לאחר התלבטויות רבות בנוגע לנסיעתם לרוסיה, שלה ושל נדב, החליטו לצרף אליהם את הנער, שילווה אותם בשיט על הוולגה עד לקצה הים הכספי, ממוסקבה לאסטרחן – בירתם העתיקה של הצארים ומוצא משפחתה של אורליה – ויבוא במקום עידן, בנם, שמסעו הצפוי לקמצ'טקה בעקבות יונקי-הים, נדחה בינתיים, ועקב כך חל שינוי בתוכניותיו ובוטלה גם חופשתו המתוכננת עם הוריו באסטרחן. ואילו בתם, שביקשה גם היא להתלוות אליהם, התעכבה בארץ בשל אילוצי עבודה.
 
את הנער, ידידה הצעיר, שבלבה כינתה אותו גולדמונד, על שם גיבורו של הרמן הסה, פגשה לראשונה במכללה בגליל, שם העבירה קורס קצר על "יופי ומוסר" בתרבות העתיקה, ואחרי ההרצאה ניגש אליה ושאל אותה אם, לדעתה, אדם הניחן ביופי חיצוני, מצופָּה ממנו התנהגות מוסרית נעלה יותר, בבחינת "האצילות מחייבת". "כך לפחות אני מרגיש..." גמגם במבוכה.
 
אורליה התבוננה בנער הגבעולי המתנשא מעליה, בעיניו החמות, המסגירות שמץ של עורמה, וכל הווייתו אומרת נעורים וחופש, ופרצה בצחוק. וכשראתה עד כמה נעלב, החליקה בידה על שערו הפרוע, החום-זהבי, המכסה על זיפי לחייו הרזות, וכשהיא כובשת בקושי את צחוקה, התנצלה על תגובתה והזמינה אותו לביתם, להמשך השיחה. אז נוכחה לדעת, שהנער מתייחס אל קסמו האישי כאל מִקסַם-שווא, שעליו להתנצל עליו ולהצדיקו.
 
[מתוך – חלק שני: רשימות מקליפת נוגה]