עשרה סיפורים על אהבה ותשוקה והזדמנויות שמומשו והזדמנויות שהוחמצו. הספר נוטף ארוטיקה, למרות שאין בו תיאורי מין מפורשים. האהבה בסיפוריו של ג'יימס סולטר רחוקה מלהיות טהורה או בתולית. אבל היא הלב של הדברים כולם.
 
ג'יימס סולטר נולד בניו-ג'רזי ב-1925 בשם ג'יימס ארנולד הורוביץ. התגייס לצבא ב-1942, סיים בהצלחה קורס טיס והוכשר להטיס מפציצים מדגם בי-25. במסגרת שירותו עשה תואר שני באוניברסיטת ג'ורג'טאון היוקרתית בוושינגטון, ולאחר מכן ביקש להצטרף למלחמה בקוריאה, שם השתלב במשימות תקיפה ויירוט, וביצע יותר ממאה גיחות קרביות. אחרי שתים עשרה שנות שירות צבאי הוא השתחרר והתמסר לכתיבה באופן מלא.
 
סולטר זכה בפרסים ספרותיים חשובים, ובהם פרס פן-פוקנר (1989) ופרס פן-מלמוד (2012), על מכלול יצירתו ב-2005 ראה אור ספרו Last Night שאנחנו בחרנו לקרוא לו "אמש, לילה אחרון".
 
בספר עשרה סיפורים על אהבה ותשוקה והזדמנויות שמומשו והזדמנויות שהוחמצו. הספר נוטף ארוטיקה, למרות שאין בו תיאורי מין מפורשים. האהבה בסיפוריו של סולטר רחוקה מלהיות טהורה או בתולית. אבל היא הלב של הדברים כולם. ג'יימס סולטר חי חיים ארוכים וסוערים, ויצירתו הספרותית היא אוצר מיוחד ונדיר. הוא מת ב-2015, בגיל תשעים.
 
מתוך הספר
 
וולטר סאץ' היה מתרגם. הוא אהב לכתוב בעט נובע ירוק אותו נהג להרים מהדף אחרי כל משפט, כמעט כאילו ידו היא מכשיר מכני. הוא יכול היה לצטט שורות של בלוק ברוסית ואחר כך להביא את תרגומן לגרמנית על ידי רילקה, כשהוא מצביע על יופיין. הוא היה חברותי אבל לעתים גם עוקצני, שבהתחלה גמגם מעט וחי עם אשתו באופן ששניהם אהבו. אבל מאריט, אשתו, הייתה חולה.
 
הוא ישב עם סוזאנה, ידידת המשפחה. לבסוף הן שמעו את מאריט במדרגות, והיא נכנסה לחדר. היא לבשה שמלת משי אדומה שבה תמיד היא הייתה מפתה, עם שדיה החופשיים ושיערה השחור, המבריק. בסלסלות המתכת הלבנות בארונה היו מצבורים של בגדים מקופלים, תחתונים, דברי ספורט, כותנות לילה, הנעליים נערמות מתחת, על הרצפה. דברים שלעולם לא תצטרך עוד. וגם תכשיטים, שרשראות וצמידים, וקופסה מצופה בלק עם כל הטבעות שלה. היא בחנה ארוכות את תכולת הקופסה ובחרה כמה. היא לא רצתה שאצבעותיה, שהיו עכשיו גרומות, יהיו עירומות.
 
"את נראית נפ-נפלא," אמר בעלה.
 
"אני מרגישה כאילו זה הדייט הראשון שלי, או משהו. אתה שותה?"
 
"כן."
 
"אני חושבת שגם אני רוצה משקה. עם הרבה קרח," היא אמרה.
 
היא התיישבה.
 
"אין לי אנרגיה," היא אמרה, "זה הדבר הנורא ביותר. היא נעלמה. היא לא חוזרת. אני אפילו לא אוהבת לקום ולהסתובב."
 
"זה בוודאי נורא קשה," אמרה סוזאנה.
 
"אין לך מושג."
 
וולטר חזר עם המשקה ונתן אותו לאשתו.
 
"ובכן, ימים שמחים," היא אמרה. ואז, כאילו נזכרת לפתע, היא חייכה אליהם. חיוך מפחיד. נראה שמשמעותו הייתה הפוכה לחלוטין.
 
זה היה הלילה שהם החליטו שבו זה יקרה. על צלחת במקרר היה מונח מזרק. הרופא שלה סיפק את תוכנו. אבל קודם לכן, ארוחת פרידה, אם היא תהיה מסוגלת. היא לא תהיה רק לשניהם, אמרה מאריט. זה היה האינסטינקט שלה. הם ביקשו מסוזאנה להצטרף, במקום להזמין מישהו קרוב יותר ומוכה יגון, אחותה של מאריט, למשל, אתה ממילא לא הייתה ביחסים טובים, או חברים ותיקים. סוזאנה הייתה צעירה יותר. היו לה פנים רחבים, ומצח גבוה, טהור. היא נראתה כמו בתו של פרופסור או בנקאי, קצת הרפתקנית. בחורה מלוכלכת, העיר אחד מחבריהם לגביה, בהתפעלות מסוימת.
 
[מתוך הסיפור "אמש, לילה אחרון”]