תקציר הספר
 
שלוש נשים ושלושה גברים מתכנסים למה שאמור להיות ערב עליז, עד שמגיע אורח מוזר והכול משתבש. והערב שהיה אמור להיות מבדר ומשעשע שוקע לתהומות של אכזריות, פחדים והופך לאירוע הזוי המעורר חשבון נפש.
 
מתוך הספר
 
"לא, הוא לא היה גבר קל דעת, האורח לשעה שלנו!... תווי פניו והליכותיו לא חסרו, מן הסתם, את הייחוד המקובל שמאפשר לשאת חברת אנשים. המבטא שלו לא היה כלל חדגוני כמבטאם של זרים אחדים; רק חוורון פניו, למען האמת, לבש לפרקים גוונים חיווריינים במיוחד – ואפילו לבנים; שפתיו היו צרות יותר ממשיכת מכחול; הגבות נותרו תמיד מכווצות קמעה, אפילו כשחייך. משהבחנתי בדברים אלה ואחרים, בסיוע שימת הלב הלא מודעת שכמה סופרים ודאי ניחנו בה, הצטערתי על שהזמנתי אותו לחבור אלינו, בקלות דעת גמורה, והבטחתי לעצמי למחוק אותו, עם שחר, מרשימת המוזמנים הקבועים שלנו. אני מדבר כאן על ק*** ועליי, כמובן; כי המקרה הטוב שהמציא לנו בערב ההוא, את האורחות הנשיות שלנו, היה נושא אותן עימו כמו חזיונות בתום הלילה. זאת ועוד, הגבר הזר לא איחר ללכוד את שימת ליבנו במוזרות מיוחדת. שיחתו, מבלי לחרוג מערכן המהותי של מחשבותיו, החזיקה אותנו קשובים באמצעות הכוונות המוצנעות מאוד שצליל קולו הבליע בה, כמדומה, בכוונה תחילה. [...] פרט זה הפתיע אותנו, גם לא יכולנו, משבחנו את דבריו, למצוא בהם משמעות שונה ממשמעותו של משפט של איש חברה. ופעמיים או שלוש, עברה בנו צמרמורת, בק*** ובי, בשל דרכו להדגיש את דבריו ובשל הרושם שהותירו בנו מחשבות נסתרות, מעורפלות לגמרי. לפתע פתאום, באמצעו של צחוק פרוע לשמע איזו הלצה שהשמיעה קליאו האפרורית – ושהייתה, באמת, מן המבדחות ביותר! – עלתה בי, איני יודע איזו מחשבה עמומה, שכבר ראיתי את הג'נטלמן הזה בהזדמנות שונה לגמרי מהפגישה בוויסבאדן. ובאמת, תווי פניו המודגשים היו בלתי נשכחים והאור בעיניו, בשעה שעפעף, הטיל על הגוון הזה כעין בבואה של אבוקה פנימית. מה הייתה הזדמנות זו? לשווא התאמצתי להבהירה במחשבתי. האם איכנע בכלל לפיתוי לבטא במילים את ההבנות המעורפלות שהוא עורר בי? היה זה זכר מאורע דומה למה שרואים בחלומות."
 
פרטים על הספר
 
"אורח הנשפים האחרונים",  הוא הסיפור הארוך והמורכב ביותר בין סיפוריו של הסופר והמשורר הסימבוליסטי הצרפתי אוגוסט וילייה דה ל'איל-אדם (1889-1838), ידידם של סטפן מלארמה ושל ז'וריס-קרל הויסמנס שהגדיר את יצירתו  כ"הלצה שחורה".  הספר ראה אור לראשונה בפריז, 1925 וזהו תרגומו הראשון והיחיד לעברית.
 
נקודות ציון בחייו של אוגוסט וילייה דה ל'איל־אדם
 
7 בנובמבר 1838 – וילייה נולד למשפחה מיוחסת בסן־בְּרִייֶה, ברטאנייה. 
1857 – המשפחה עוברת להתגורר בפריז לשם התפתחותו הספרותית והאינטלקטואלית של וילייה, ושם הוא מכיר את בודלר, ואלֵס, בַּאנוויל, קוּרבֶּה, קאטוּל מֶנדֵס.
1858 – מפרסם על חשבונו שתי יצירות בשם מסות על השירה. משפחתו נקלעת למצוקה כספית ושבה לברטאנייה.
1859 – מפרסם על חשבונו קובץ שירים בשם שירים ראשונים.
1860 – מגלה את אדגר אלן פו ואת פרידריך הגל.
1862 – מפרסם רומן היסטורי בשם איזיס, ומדפיס מאה עותקים על חשבונו.
1864 – צומחת חברות בינו ובין סטפן מָלַארמֶה, שישמור על נאמנותו לווילייה עד יומו האחרון של וילייה. 
1865–1866 – מפרסם שני מחזות. אף לא אחד מהם מועלה על הבמה.
1867 – עורך את כתב העת לספרות ולאמנויות, מפרסם את סיפוריו הראשונים.
1869 – בדומה למלארמה, וילייה עורך ביקור ראשון אצל ריכרד ואגנר בטְריבּשֵן, סמוך ללוצרן, שווייץ.
1870 – מתגייס לצבא הצרפתי ומשרת כמה חודשים.
1871 – מתפרנס מעבודות אקראיות, כגון מאמן אגרוף. אין לו מקום מגורים קבוע. 
1873 – מבקר בלונדון. 
1881 – נולד בנו של וילייה, ויקטור, מיחסיו עם המשרתת שלו מארי דאנטין. וילייה מציג את מועמדותו בבחירות המוניציפליות ברובע ה־17 בפריז אך נכשל.
1883 – קובץ הסיפורים של וילייה, Contes cruels, ובו הסיפור אורח הנשפים האחרונים, רואה אור. 
1886–1888 – רואים אור חמישה ספרים נוספים מפרי עטו.
19 באוגוסט 1889 – וילייה דה ל'איל־אדם מת בפריז ממחלת הסרטן. ימים ספורים לפני מותו הוא נושא לאישה את המשרתת שלו ואם בנו, שבו הוא מכיר באופן רשמי.