לראשונה בעברית מופיעה מונוגרפיה קצרה זו, פרי עטו של תאופיל גוטייה. זו יצירת ספרות יפהפייה לעצמה, הטעונה באבחנות דקות ובעדויות אַרְס פואטיות בלעדיות על גדול המשוררים "המקוללים" ועל בני דורו, שהטביעו חותם נצחי על השירה, על הספרות ועל האמנות הצרפתית והעולמית.
 
זה החיבור הנרחב והמעמיק מבין ארבעה חיבורים על שרל בודלר, פרי עטו של תאופיל גוטייה (1811-1872), הסופר שבודלר הקדיש לו בהערצה את קובץ שיריו הנודע "פרחי הרע".
 
הספר הזה הוא מקור חשוב להבנת שרל בודלר ויצירתו. הסיפור מסופר אמנם מנקודת מבטו של ידיד, אך כולל גם דברי ביקורת שרק אוהב אמיתי מסוגל לבטא.
 
הספר מלווה בנספח מאיר עיניים ומרחיב דעת: דברים מתוך "מצב בודלר" מאת פול ואלרי (מצרפתית: דורי מנור).
 
ככה זה נפתח
 
בפעם הראשונה פגשתי את בודלר לקראת אמצע שנת 1849, בארמון פּימוֹדָן. התגוררתי שם בשכנות לפֶרנאן בּוּאָסָר, בדירה נפלאה שהייתה מחוברת לדירתו בגרם מדרגות מוסתר בתוך קיר עבה, שצללי הגברות הנאוות, אהובותיו משכבר של לוֹזֶן, ודאי רדפו אותו. הייתה שם מָריקְס הנהדרת, ששימשה בעלומיה מודל למינְיוֹן של שֶפֶר, ואחר כך דגמנה לתהילה מחלקת כתרים של פול דֶלָרוֹש, והייתה יפהפייה אחרת, אז בשיא יפעתה, השראתו של קְלֶסֶנְזֶ'ה לַאישה נשוכת הנחש, פסל שַיִש שעצבותו נדמית לפסגת העונג וכולו פועם בחיוּת כזו שאף אִזמל לא השיג מעולם ולעולם לא יתעלה עליה. 
 
שרל בודלר היה עדיין כישרון עלום שהכין עצמו מתוך הצללים לקראת יציאה לאור, באותו כוח רצון נחוש שהשיג אצלו את ההשראה; אולם שמו כבר החל להתפרסם בקרב משוררים ואמנים בלוויית רטט של ציפייה, ודומה היה כי הדור הצעיר שבא בעקבות הדור הגדול של 1830 תולה בו תקוות רבות. בחוג המסתורי שתהילת העתיד מוכרעת בו, הוא נחשב לחזק מכולם. לעתים קרובות שמעתי עליו, אך לא הכרתי אף אחת מיצירותיו. מראהו הִכה אותי בתדהמה: שערו היה קצוץ ובצבע שחור שאין יפה ממנו; קווצות שיער נחו במרחקים קבועים על מצחו הבוהק בלובנו ונִדמו במראן למין קסדת סָרָצֶנים; לעיניו, שצבען כצבע טבק ספרדי, היה מבט רוחני עמוק, בעל חודרנות ואולי גם עיקשות יתרה; הפה, שהיו סדורות בו שיניים צחורות ושפם קליל ומשיי הטיל צל על מִתארו, הסתיר קימורים שנעו חושניים ואירוניים כמו שפתי הדמויות בציורי לאונרדו דה-וינצ'י; האף דק ועדין, מעוגל מעט, ונחיריו רוטטים כמו הבחין בניחוחות מעורפלים ורחוקים; גומה עמוקה הדגישה את הסנטר כנגיעתו הסופית של פַּסל; הלחיים – מגולחות בקפידה ופורחות בגוון קטיפתי תכלכל, עמדו בניגוד לרקוֹת הארגמניות; הצוואר, שהידורו וצחותו נשיים, נראה מנותק, מגיח מתוך צווארון כותונת מופשל ועניבה צרה מאריג מַדרַס משובץ.