אמין מעלוף, סופר ומסאי לבנוני-צרפתי יליד ביירות (1949), חתן פרס גונקור, משתמש בסיפור חייו כלבנוני שבחר בצרפת כמולדתו השנייה, כדי לתהות על קנקנה של סוגיית הזהות במלוא חריפותה, על היבטיה ההיסטוריים, הפילוסופיים והאקטואליים. בסגנון נגיש ובהיר הוא מוכיח שהזהות אינה ניתנת לנו אחת ולתמיד אלא היא מוּשא לשינויים לפי נסיבות החיים והזמן.
 
באומץ לב אינטלקטואלי הוא חושף ומוקיע את האשליות ואת המלכודים הנולדים מן המאבק על הזהות ומשתף את הקוראים בראייתו ההומניסטית הנאורה, הדוחה הן את האחידות העולמית הכפויה והן את ההִסתגרות ה"שבטית" המגבילה.
 
ספר זה, שראה אור בצרפת פעמיים (1998, 2004), הוא כיום, בישראל, אקטואלי יותר מתמיד בגין השאלות המהותיות המעסיקות אותנו כאן ועכשיו: מה מסמל יצר ההשתייכות לקולקטיביות מסוימת – תרבותית, דתית או לאומית? מדוע היצר הזה מוביל לעתים כה קרובות לתחושת פחד מפני האחֵר עד כדי שלילת זכותו להתקיים? האם העובדה שבני האדם נחלקים למגוון של קבוצות אנושיות שאינן חולקות אותה שפה ואותה תרבות, אותה אמונה דתית ואף אותו צבע עור – פירושה שהחברות שלנו נידונות לאלימות נצחית?
 
מדברי הביקורת בעיתונות הצרפתית
 
"בקול צנוע ורציני, אמין מעלוף מבטא בפשטות את הנושא העומד על הפרק בציוויליזציה של האלף השלישי..." (לה מונד)
 
"ספר מרתק בתקופה שבה מושג ההגמוניה הממוסחרת של הגלובליזציה מציתה את הפתילים מתחת לחביות אבק השרֵפה..." (ל'אוּמַניטֶה)
 
"באמצעות קולו של הספר הלבנוני-צרפתי הזה, אירופה הישנה מציגה בפנינו עדיין את אמוּנוֹתיה היפות והפוריות ביותר..." (ל'אקספרס)
 
ככה זה נפתח
 
חיי כסופר לימדו אותי לנהוג במילים בזהירות ובחשדנות. אלה הנראות הזכּות והטהורות ביותר הן לפעמים המתעתעות והבוגדניות ביותר. בעצם, אחת מאותן מילים מתעתעות ובוגדניות היא המילה "זהות". כולנו חושבים שאנחנו יודעים מה היא מסמלת, ואנחנו ממשיכים לסמוך עליה אפילו כשהיא אומרת בערמומיות את ההפך.
 
אין לי שום רצון להגדיר מחדש, שוב ושוב, את מושג הזהות. זוהי השאלה הקדומה של הפילוסופים מאז "דע את עצמך!" של סוקרטס, ועד פרויד, דרך הוגים דגולים רבים כל כך ביניהם. כדי לעסוק בה שוב בימינו, נדרשים כישרון ועזות-מצח רבים יותר מאלה שניחנתי בהם. המשימה שהצבתי לעצמי צנועה עשרות מונים: לנסות להבין מדוע אנשים רבים כל כך מבצעים בימינו פשעים בשם זהותם הדתית, האתנית, הלאומית וכיוצא באלה. האם היה זה כך משחר ההיסטוריה או אולי זוהי מציאות מיוחדת המאפיינת את ימינו אנו? טיעוניי ייראו לפעמים בסיסיים למדי. זאת משום שברצוני להוליך את מחשבותיי בנחת, בסבלנות ובנאמנות ככל האפשר, בלי להזדקק לז'רגון מכל סוג או לכל דרך קיצור מאחזת-עיניים.