אחרי אלפי שנים של סכסוכים עקובים מדם ומלחמות הרסניות הגיע סוף העולם. האנושות נכחדת.
 
כל הערים, העיירות, הכפרים, הארצות והיבשות היו לעיי חורבות. הציוויליזציה נעלמה והייתה לזיכרון עמום. קבוצה קטנה של ניצולים מוצאת מִקלט על אי קטן ומבודד, משם הם מפליגים על סיפונה של ספינה שנדונה להיטלטל על פני הגלים בדרכה לשום-מקום עד שהיא עולה על שרטון לחוף יבשה חדשה שמגיחה ממעמקים...
 
האם ישרדו? ואם כן, באיזה מחיר?
 
תשובתו של ז'ול וֶרְן (1905-1828) ברורה: יצר ההישרדות ושימור הגזע האנושי אפשריים – אך רק במחיר חזרה לעידן הפראי של הברבריות הפרימיטיבית.
 
זה סיפור פנטסטי שראה אור לפני כמאה שנה אך שומר על אקטואליות.
 
הנובלה רואה אור לראשונה בתרגום לעברית, פרי עבודתה המופתית של אביבה ברק.
 
מתוך הספר
 
נפניתי לכיוון האוקיינוס ונותרתי בלי ניע, מוכה תדהמה. לא שלא הבנתי בבירור מה שראיתי, אלא שהתחוור לי בו ברגע שהנוף הרגיל השתנה. האם לא היה בזה כדי להקפיא את הלב מרוב בעתה, שמראה הטבע, הטבע שאנו חושבים כי הוא בלתי משתנה במהותו, השתנה באופן מוזר כל כך בתוך מספר שניות?
 
עם זאת, התעשתי מיד. עליונותו האמיתית של האדם אינה להשתלט על הטבע, להביס אותו: לגבי אדם חושב, עליונות זו היא להבין, להחזיק במיקרוקוסמוס של מוחו את היקום הענק כולו; ולאיש המעשה פירושה לשמור על נפש שלווה לנוכח התקוממותו של החומר, משמע לומר לו: "להשמיד אותי, אדרבה! להוציא אותי מכלי, לעולם לא!..."
 
מששבתי להיות שלו, הבנתי במה התמונה שרואות עיני שונה מן התמונה שהתרגלתי לראות. המצוק נעלם, פשוטו כמשמעו, והגן שלי השתפל עד למפלס הים, שגליו, לאחר שהשמידו את ביתו של הגנן, הלמו בפראות בערוגות הנמוכ�