תקציר הספר
 
 איזבל רמבו, אחותו הצעירה של רמבו נקראה אליו במאי 1891, כשגסס ממחלה קשה. במהלך ארבעת חודשי חייו האחרונים היא טיפלה בו במסירות – כאחות, חברת נפש ושותפת סוד, וכך הכירה אותו באמת רק על סף מותו. אחרי מותו הקדישה את חייה להנצחת זכרו, ליקטה את כתביו ופרסמה אותם, כתבה עליו ופירשה את דמותו ברוח אמונתה הנוצרית, המציגה אותו כמעט כדמות מיסטית, מעין קדוש מעונה. 
"בארבעה חודשים הוא לימד אותי יותר משלימדוני אחרים בשלושים שנה. היום אני חייבת לו את הידיעה של מה הם העולם והחיים, האושר והאומללות. אני מבינה מה פירוש לחיות, מה פירוש לסבול, מה פירוש למות." 
[איזבל רמבו, בתוך המכתב לאֵם].
בספר כלולים מכתביו של ארתור רמבו לאחותו המסורה והמכתב ששלחה איזבל לאימם ובו היא מתארת את ימיו ורגעיו האחרונים של אחיה.
ר"מ
 
מתוך הספר
 
"ראיתי אותו כאן, בביתנו, בפעם האחרונה. ימים שלא יישכחו, שעות עֵרוּת ולילות שלא ישובו עוד לעולם, לעולם, לעולם! 
תמכתי בגופו המתנודד. נשאתי בזרועותיי את הגוף הזה הסובל והרָפֶה. כיוונתי את יציאותיו החוצה, השגחתי על כל צעד מצעדיו; הובלתי אותו וליוויתי אותו לכל מקום שרצה; סייעתי לו תמיד לחזור הביתה, לעלות, לרדת; הרחקתי מרגלו היחידה כל אבן נגף ומכשול.
הכנתי את מושבו, הצעתי את מיטתו, ערכתי את שולחנו. נגיסה אחר נגיסה הגשתי לו מזון מעט. הגשתי לשפתיו את גביעי המשקה כדי שירווה את צימאונו.
עקבתי בקפידה אחר מהלך השעות, הדקות. בשנייה המדויקת נתתי לו את כל אחד ממרשמי התרופות; כמה פעמים ביום! הקדשתי את הימים לניסיון להסיח את דעתו ממחשבותיו, מכאביו. ביליתי לילות תמימים למראשותיו. הייתי רוצה להרדימו בנגינה, אך המוזיקה בכתה תמיד. הוא ביקש ממני ללכת, בעיצומו של לילה, לקטוף את הפָּרָג המרדים, והלכתי. פחדתי, כשהייתי לבדי, רחוקה ממנו. בלב המחשכים מיהרתי; והכנתי את השיקויים המרגיעים שהוא שתה... ולילות השימורים החלו שוב, ונמשכו עד לבוקר; וכאשר שכב לישון, נותרתי עדיין לידו להביט בו, לאהוב אותו, להתפלל, לבכות. אם הלכתי ממנו, עם שחר, בלי רחש, הוא התעורר מייד וקולו, קולו היקר כל כך, קרא לי לשוב. ואני מיהרתי בריצה, בו במקום, להיות לידו, שמחה שאני יכולה להמשיך לשרתו.
כמה פעמים, במהלך שעות הבוקר, כאשר סוף סוף הוא נהנה ממנוחה קלה, נותרתי במשך שעות, אוזני צמודה אל דלת חדרו, מצפה לקריאתו, אורבת לנשימתו! 
אף ידיים מלבד ידיי שלי לא טיפלו בו, לא נגעו בו, לא הלבישוהו, לא סייעו לו לשאת את סבלו. מעולם לא יכלה אם לרחוש מסירות עזה יותר כלפי ילדהּ החולה... הוא דיבר אליי על הארץ שעזב לא מכבר; הוא סיפר לי על עבודותיו. הוא גם העלה אלף זיכרונות מן העבר, מן האושר האבוד; ודמעותיו החלו לזלוג, דמעות מרות, שופעות. ניסיתי לשכך את יגונו, אך הדבר לא עלה בידי כי ידעתי ידוע שלעולם החיים לא יחייכו אליו עוד; וחסרת אונים לנחמו, הבטתי, אילמת, ביפחותיו הנובעות, ובו בזמן ראיתי את לחייו החיוורות שוקעות מדי יום יותר ואת פניו הנערצות משתנות לרעה.
הוא שאל אותי תכופות מי מלבדו, הוא, כה טוב לב, כה נדיב, סובלני, הגון, יכול לשאת את כל המכאובים האיומים הללו. לא ידעתי מה להשיב לו. פחדתי, ועדיין אני פוחדת, שהיה זה מקומי שלי. אבוי!
סייעתי לו למות, והוא, בטרם עזבני, ביקש ללמדני מהו האושר האמיתי של החיים. הוא, במותו, סייע לי לחיות."