תקציר הספר
 
"אצל המשוגעים" הוא ספר החושף לאור השמש את מה שהמחבר מגדיר כתעלומה המואפלת בבניינים במעבֵה הלילה, ששמה שיגעון, ודורש לדין וחשבון יסודי ועמוק בשאלה: מה עשיתם למען המשוגעים? ומה עשינו אנו למענם, והאם הטיפול שאנו מעניקים היום במאה העשרים ואחת לאוכלוסייה זו יעיל ואנושי יותר? על כך ישיב כל אחד לפי הבנתו וראות עיניו. אלבר לונדר (מחבר "היהודי הנודד הגיע") חושף בסדרת סיפורים אנושיים הנקראים בנשימה עצורה את המצב השורר בבתי החולים לחולי נפש ומעלה שאלות ביקורתיות רלוונטיות גם כאן ועכשיו.
 
מתוך הספר
 
אינני משוגע, לפחות לא באופן גלוי, אבל רציתי לבחון את חייהם של המשוגעים והרשויות הצרפתיות לא היו מרוצות. הן אמרו לי: ''חוק 38',[1] חיסיון רפואי; לא תבחן את חיי המשוגעים.'' פניתי לשרים, השרים לא רצו לעזור לי. עם זאת, במוחו של אחד מהם צץ רעיון: ''אעשה משהו בשבילך אם תעשה משהו בשבילי: מסור את מאמריך לצנזורה.'' 
לא אמרתי נואש.
הלכתי למפקח הכללי של משטרת הסֵן. הוא אדם מנומס עד מאוד:
- ''הודות לי," הוא אמר, "תבקר במטבחים ובמזָווים.'' 
חששתי שהוא יראה לי גם את רעפי הגג, אז הסתלקתי.
פניתי לרופאים של בתי המשוגעים.
הם הרעימו עליי בקולם:
- ''אתה חושב," אמר לי אחד מהם, "שהחולים שלנו הם בעלי חיים מסקרנים?'' 
הוא חשב שאני מאלף בעלי חיים. הספיק לי איתו. 
אז חשבתי שיהיה נוח יותר להיות משוגע מאשר עיתונאי. ''אלך מייד למרפאה המיוחדת שבבית המעצר," אמרתי, "הם בטח יחזיקו בי!''
התייצבתי בקֶה דֶה ל'אורלוז'.[2] 
המקום לא היה מלבב. הוא נראה כמו מסדרון של ספינת מטען ישנה שיצאה מכלל שימוש. מחלת הים כבר הפציעה באופק. שרר שם ניקיון ונדף ריח של עומקי בטן אונייה ישנה. הניקיון הוא שהיה נורא. אחרת, ניתן לשער שטאטוא לא היה מזיק. תאים בעלי חלון עגול השקיפו על מסדרון זה. שלושת הראשונים כבר היו תפוסים, הרביעי נראה ריק, היה לי מזל!
אוי ואבוי! הכרתי את הדוקטור: קְלֶרְנְבּו! פעם, שנינו החלפנו בינינו מחשבות כמעט נחרצות על רציפי סלוניקי בתקופות ההרואיות.
- ''שלום! מה אתה צריך? אתה חולה?"
זה היה קודר.
- ''פחות,'' אמרתי. 
- ''התפאורה אינה מוצאת חן בעיניך? יש לנו כאן אנשים טובים מאוד: פרופסורים, אמנים, בעלי גינונים. לרבים מלקוחותינו יש דירות יפות בעיר! אחד מהם אפילו קיבל את עיטור לגיון הכבוד בתא הזה. יום לפני כן הוא עשה סַלטות ברחוב, בין השעות חמש לשבע. זה לא אומר לך משהו?׳׳ 
 
[1] חוק שנחקק ב־1838 המתיר לרשויות לכלוא במוסד לחולי נפש כל אדם המפריע לסדר הציבורי, וזאת על סמך חווֹת דעת של רופא ושל נציג הרשות המקומית בלבד. החוק היה שריר וקיים עד 1990 וייתכן שספרו זה של אלבר לונדר, שהובא לידיעת מרפאי הנפש למיניהם, תרם לביטולו. 
[2] אחד מרציפי הסן, הסמוך לבית המשפט הגדול בפריז, 'היכל הצדק'.
 
פרטים על הספר
 
הספר ראה אור לראשונה בפריז, 1925 וזהו תרגומו הראשון והיחיד לעברית.