ביומן אינטימי אוטוביוגרפי מתאר אלפונס דודה, מגדולי הסופרים הצרפתים, בפרטי פרטים את מחלת העגבת שסבל ממנה, כאילו הייתה ישות עם אופי וחיים משלה. במסמך אנושי זה הוא מתעד את התמודדותו היומיומית במחלה הנוגסת בגופו וברוחו.
 
הספר ראה אור לראשונה בצרפת ב-1930.
 
אלפונס דוֹדֶה (1840-1897) מן הסופרים הנודעים והאהובים בצרפת. מעטים ידעו שהסופר הפורה הזה נדון למוות נורא בגלל מחלת העגבת שכירסמה את גופו בחשאי מאז התגלו בו הסימפטומים הראשונים בהיותו בן עשרים. במהלך שנותיו האחרונות תיעד דוֹדֶה את התמודדותו היומיומית עם המחלה, והסיפור האמיתי וההזוי הזה, שנכתב כ"תכתיב הכאב" ותחת השפעתו, היה לטקסט ספרותי ולמסמך אנושי בעל עוצמה נדירה.
 
הסופר הנודע והנחשב ג'וליאן בארנס העניק להוצאת נהר ספרים רשות מיוחדת להכליל במהדורה העברית את ההקדמה, ההערות ואחרית הדבר שכתב למהדורה האנגלית של הספר שראה אור בלונדון בתרגומו בשנת 2002
 
ככה זה נפתח
 
"מתמאטה – פתמאטה." האמיתות הבסיסיות – הכאב.
"מה מעשיך ברגע זה?" 
"אני סובל."
מול המראה בתאי, במקלחת, איזה רזון! איזה קשיש קטן ומשונה נעשיתי לפתע. 
מגיל ארבעים וחמש קפצתי לשישים וחמש. עשרים שנים שלא חייתי.
המקלחת – שכניי לתא: ספרדי קטן, גנרל רוסי. גוף מצומק, מבטים קודחים, כתפיים מצומקות. 
למר ב' יש תשוקה לאַבְּסינְת. 
סטודנטים מגיעים לקראת סוף היום. 
בירכתיים, אולם הספורט. איא והמדריכים שלו. שודרלו לוחם בעזרת מקל. 
[...] הלוך ושוב על כיסא הגלגלים.