בין גדרות המציאות הישראלית מטולטל לבו של משורר שאינו יכול ואינו רוצה להשלים עמה. הוא מוצף אהבה עדינה לילדיו אך מנקרת בו דאגה לעתידם בארץ הזאת: אני נוסע, ובתרמילי מונח הילד / אני יודע / זה לא הגיוני. / בין גדרות נוהמות גנבתי אותו / הוא עמי, הוא חלומי.
 
אבל החלום השברירי הזה עתיד להתנפץ, וכל מה שיש בידי המשורר הן מילים. הליריות הענוגה הופכת לאירוניה מרה, מצמררת, כואבת.
 
שחר ברם מלמד ספרות עברית והשוואתית באוניברסיטת חיפה. זהו ספר שיריו השלישי. קדמו לו "עיר אהבה" (כרמל, תשנ"ט) ו"פריחת הזיכרון" (עם עובד, תשס"ה). ספריו העיוניים כוללים את המבט המופנה לאחור: "גלגולי הפואמה אצל ישראל פנקס, הרולד שימל ואהרן שבתאי" (מאגנס האוניברסיטה העברית בירושלים, תשס"ה).
 
ככה זה נפתח
 
אבא זמן לוקח את בנו למסע מדוע?
 
לאבא זמן יש כנפיים?
 
ומנין לילד נוצות?
 
על ענן בשמים ירח מניח ראש מנומנם 
 
ומציע להם את ארצו.