דווקא אליטה!

 

 

עשרים מסות ביקורתיות קטנות על נושאים גדולים בתחום התרבות והחברה, מושחזות ואירוניות, ובעיקר כואבות את כאבה של התרבות.

 

"והדבר מובן", כתב י"ח ברנר במאמרו הנודע לתהילה "הז'נר הארץ-ישראלי ואביזריהו", "הסביבה היא קטנה, מצומצמה. השעמום חזק, העצבים מרוגזים. הריקניות גדולה. הליכת-רכיל רבה. האנשים טעמו מהציביליזציה, אבל לא הגיעו לקולטורה". דומה שאין מלים הולמות מאלה לתיאור היעלמותם של שיירי ה"ציביליזציה" של המאה העשרים, ולהפיכתה של אותה משאלת לב כללית – לכונן "תרבות", "קולטורה", במקום המסוים ששמו "ישראל" ובכל מקום אחר – לדבר מה החורג מתחום התקווה האוטופית לתחום המדע הבדיוני. אכן, לפסימיזם התרבותי ולהרהוריו היסטוריה ארוכה כדברי ימיה של התרבות עצמה. אם יש בנמצא הגדרה פופולרית יותר למושג "היסטוריה" פרט לזו של מרקס, הרי שזו תנועת המטוטלת בין נאמני האבולוציה לגווניה – ההתפתחות הליניארית או הדיאלקטית, הנאורה או הבלתי נאורה – ובין חסידיה העגומים של ה"התפתחות" ההפוכה, הלא היא "ירידת הדורות". ואולם כל מי שעיניו בראשו, ומחשבות על "בני מלאכים" הנהפכים ל"שאר חמורים" פוקדות מעת לעת את מוחו – לא כל שכן, כל מי שיהרהר במובנה של המלה "תרבות" בישראל העכשווית – לא יפגוש אלא באותו תימהוֹן, שנתן זך הפליא לנסח באחד משיריו המוקדמים: "כל זה אינו שלי [...] ואני מתבונן בעצמי בְּתימהוֹן". ואם הוזכרה ישראל של המאה ה-21, ואף הוזכר משוררהּ הלאומי האחרון, אי אפשר שלא להזכיר צירוף נוסף מבית מדרשו של זך: "משנה לשנה זה". ובמלותיו של אותו שיר נודע, שזו כותרתו: "ובכן זהו בדיוק מה שמדאיג אותי,/ ובכן זהו בדיוק מי שמספיד אותי,/ ובכן זהו מה שאני מרגיש". 

 

 

מתוך הספר

 

חובביה של הרוח ההיסטורית לא יתכחשו, מן הסתם, לכך שהליך דעיכתה הנוכחי של התרבות – בישראל ובכלל – הוא חלק ממהלך בלתי נמנע; שקיעתם של כל תחומי האמנות לאחר העושר התרבותי האדיר של ראשית המאה ה-20. במובן מסוים, אפשר לומר שימים אלה, ימי הפוסט-פוסט-מודרניזם, מציינים את שיבתה של הסכולסטיקה במובנה הרע; ימים שבהם הן הפרקטיקה האמנותית הן הדיבור על אמנות מוכפפים ל"שיטה" אחת, קונספטואלית, המושתתת, במקרים מסוימים, על טענה רלטיביסטית בדבר שלילתן של יכולות השיפוט וההערכה או אפשרות קביעתן של היררכיות, ובמקרים אחרים – על הכאה על חטא הרלטיביזם, לצד אי היכולת להחזיר את הגלגל לאחור.

 

"שיח" התרבות בישראל, באיחור אופנתי של כחצי מאה, עודנו תקוע בבור שכרו לו הפוסט-סטרוקטורליסטים, כלומר בכלאהּ של תורת דיבור ומחשבה מסוג מסוים, שעל ברכיה התחנכו רוב המבקשים לדון בזמננו ובמקומותינו בשאלות של זמן ומקום בהקשרים תרבותיים. העיסוק המגוחך בכל גלגוליו של מושג ה"הדרה", והערעור המתמיד על ה"קאנון" בכל תחום שהוא, חרגו זה מכבר מתחום ביקורת האמנות והתרבות ונהפכו בישראל ל"תרבות" עצמה; הערעור על הקאנון הוא המצביע כביכול על חשיבותה של היצירה המסוימת, בימים שבהם "חשיבותה" של יצירה היא התחליף להצבעה – האסורה בתכלית האיסור – על איכותה או על אי איכותה.

 

אכן, יצירות מסוימות, יוצרים מסוימים וזרמים מסוימים נדחים מן הקאנון פעם אחר פעם מטעמים שאינם קשורים בהכרח לאיכות היצירות או היוצרים כי אם לעמדה שהיצירות מציגות במוצהר או במובלע, ללשון שבה נכתבו או לזהותם של היוצרים (לאומיותם, מוצאם העדתי, שיוכם המגדרי וכו'). יוצרים אלה מידפקים תדיר על דלתות הקאנון, ומן הראוי להדגיש כי מושג זה אינו סטטי אלא דינמי; נציגיו בכוח ובפועל מבקשים לשמר את מעמדו של הקאנון – וכך, כמובן, גם את מעמדם שלהם – ואילו ה"נידחים", נציגיהם וצופים אחדים מן הצד מבקשים מצדם לספר מחדש את סיפור היווצרות הקאנון, ולהצביע על הסיבות להשתקתם, עיוותם, סילופם או מחיקתם של קולות מסוימים ממפת התרבות ה"רשמית".

 

הכול טוב ויפה, אלא שבלהט ויכוחי הקאנון המוצדקים ומחויבי המציאות – אפשר לאתרם בכל זירה ובכל תחום; החל בבמות אקדמיות ופסבדו-אקדמיות שעניינן ספרות או מוסיקה, עבור בפולמוסים מקוונים בענייני אופנה וכלה ברשימות בעיתונות היומית שעניינן ביקורת מסעדות – נשתכחה העובדה הפשוטה, שישנן יצירות שטוב היה לו שקעו בתהום הנשייה, הטירוף, המגלומניה והגרפומניה שממנה עלו. באופן דומה, לעתים ראוי לזלזל בבעלי היצירות עצמם – וזלזול זה אין מקורו במשמעותה הפוליטית של היצירה, כי אם בחוסר כישרונו המסוים של בעל היצירה המסוים. בנקודה זו ראוי להזכיר תופעה משונה, שבישראל מוכת הפערים החברתיים והסכסוכים הלאומיים זכתה לתפוצה רחבה במיוחד. המבקש לשרטט כיום את גבולות הקאנון הרשמיים של עולם התרבות הישראלי, ייתקל בגנאלוגיות אינסופיות של משפחות עשוקים, אנוסים, מבוזים ורדופים. הללו כה רבו ונתעצמו, עד כי המתבונן בהן יתהה על פשר צעקתן; העיסוק האובססיבי בקבוצות ה"לא-קאנוניות", שנציגיהן שיננו על פה את מלת הקסם "הדרה", יצר, בשלב ראשון, את קאנון ה"מודרים" – ובשלב שני, הפך את ה"מודרים" ל"קאנוניים".

 

טירוף המערכות הייחודי שמאפיין את שדה התרבות המקומי – מיעוט המבקרים הרציניים ובמות הפרסום הרציניות, קלות פרסומה של יצירה בודדת (למשל, בדף פייסבוק אישי) והחירות הדמוקרטית המוחלטת של המרחב המקוון, שאינו מבדיל בין ציוץ לציוץ – טירוף מערכות זה משך בשנים האחרונות שורה ארוכה של ישויות ביזאריות אל שדה התרבות. 

דווקא אליטה!

מק"ט: דאנאקוד 644-1084
79.00 ₪מחיר
  • המחבר

    אורי הולנדר

  • ערך

    ראובן מירן

  • יצא לאור

    יוני 2020

  • מספר עמודים

    150

     

(לגרסה דיגיטלית: חפשו באתר מנדלי)

הוצאת נהר, בנימינה

© 2020