תקציר הספר
 
בשנת 1821, על חוף חצי אי בברטנייה, צעיר שאפתן התרחץ בים והרהר על עתידו. ידידתו מגיחה זמן קצר לאחר מכן מאמבט טבעי שנחצב בסלע. שני הצעירים ממשיכים בהליכת הבוקר בידיים שלובות. בדרכם הם פוגשים דייג ומתרגשים מהמסירות שהוא מגלה, למרות עוניו, לאב עיוור. כדי לשמח אותו ולו במקצת הם מבקשים לקנות את שלל הדיג שלו במחיר שעבור האיש האביון שווה להון של ממש ומבטיחים לו ארוחת ערב, אם יסכים לקחת אותם לעיירה סמוכה לאחר שיקפל ויאחסן את הרשתות שלו. זוג האוהבים ממשיך בדרכו על פי הנחיותיו של הדייג שהיה למורה דרך.
כאשר חברו השלושה הם צעדו בדממה והגיעו עד מהרה לפאתי צוק סלעי שהדייג התכוון לעקוף. הצעירים שואלים לסיבה והלה מזהיר אותם שמתגורר שם מישהו שנוהג להסתובב באזור ולא כדאי להיתקל בו. סקרנותם של הצעירים גוברת ולמרות האזהרה הם מתעקשים להגיע לשם. הם מגלים אז מול מערה, שבה ניתן להבחין בעקבות קיום, אדם שנצרב מהשמש והוא דומם כמו הגרניט המקיף אותו, אבל עיניו נפקחות לרגע קצר. הם מתרשמים מהחיזיון הזה וממהרים להמשיך בדרכם.הם שואלים את המורה הדרך על הדמות המוזרה הזו. 
האיש הזה, שחי שם בחסרון כיס, היה בעבר ספן גאה שהתגורר  עם אשתו בבית מבודד מעל החוף. לזוג נולד ילד שהפך עבורם למלך קטן. הם פינקו אותו מגיל צעיר מאוד ולא סירבו לשום גחמה מגחמותיו. כשהתבגר, הילד  הזה  הפך לאלים, שקרן, גנב, האמין שכולם נועדו לשרת את רצונותיו ונהג ברשעות רודנית במי שמנעו ממנו את מנעמיו או לא סיפקו את רצונותיו. האב, שנעדר לעתים קרובות כדי לצאת לדוג בים, סירב לראות או לא רצה לדמיין את הגרוע מכול עד שגילה יום אחד שבנו הגזים מאוד בתשוקתו לספק את גחמותיו. וכאילו לא היה די בכך, לילה אחד הבן עשה מעשה נורא עד כדי כך שהאב החליט לחסל את המפלצת שיצר,ואילו הוא עצמו נשבע לכפר על מעשהו בהענשת עצמו...
הסיפור, שראה אור לראשונה בפריז ב-1834, נכתב אחרי ביקורו של בלזק בברטנייה ועל רקע אופנת הרחצה בים שהחלה להתפשט בצרפת באותם ימים. 
בלזק הגדיר את הסיפור כ"מעשייה פילוסופית" ובמהדורה מאוחרת יותר כ"סיפור על צדק אבהי". 
 
מתוך הספר
 
" לצעירים, כמעט לכולם, יש מצפן שבאמצעותו הם נהנים לאמוד את העתיד. כאשר רצונם תואם את עוז רוחם מן הזווית שהם פתחוהּ העולם שייך להם. אך תופעה זו של חיי המוסר אינה מתרחשת אלא בגיל מסוים. גיל זה, שלגבי כל בני האדם מצוי בין עשרים ושתיים לעשרים ושמונה, הוא הגיל של המחשבות הגדולות, הגיל של ההבנות הראשונות, מפני שהוא הגיל של התשוקות הגדולות לאין שיעור, הגיל שאין מטילים בו ספק כלל. כל האומר ספק אומר אוזלת יד. אחרי גיל זה, המהיר כמו תפוצת זרעים, בא גיל הביצוע. במובן מה יש שתי עונות נעורים, הנעורים שבמהלכם מאמינים, והנעורים שבמהלכם פועלים. לעיתים תכופות תקופות אלה מתמזגות אצל אנשים שהטבע האיר להם פנים, ואשר כמו קיסר, ניוטון, ובונפרט, הם הגדולים מבין הגדולים בבני האדם. מדדתי כמה זמן דורשת מחשבה כדי להתפתח. ובמצפן בידי, עומד על צוק, מאתיים מטרים מעל האוקיינוס שגליו השתעשעו בין המשברים, אמדתי את עתידי, ממלא אותו ביצירות, כמו מהנדס אשר על פני שטח אדמה ריק משרטט מבצרים וארמונות. הים היה נאה, אך זה התלבשתי לאחר ששחיתי, המתנתי לפּוֹלִין, המלאך השומר שלי, שרחצה במְכל של גרניט מלא בחול דק, האמבטיה ההדורה מכול שהטבע צייר עבור פֵיוֹת הים שלו. היינו בקצה קצהו של לֶה קְרוּאָזִיק*, חצי אי נחמד בחבל בְּרטָנייה. היינו רחוקים מן הנמל, במקום שמִנְהל המיסים קבע שהוא כה בלתי נגיש עד שהמוכס כמעט לעולם אינו מגיע לשם. לשחות באוויר לאחר ששחיתם בים! אהה! מי לא היה שוחה בתוך העתיד? מדוע חשבתי? מדוע באה צרה? מי יודע זאת? המחשבות נופלות לך על הלב או על הראש בלי לשאול אותך. אף קורטיזנה לא הייתה פלאית יותר ולא שוררת יותר משההמשגה היא לאמנים. יש לקחת אותה כמו את המזל, במלוא בלורית ראשו, כאשר הוא בא. רכוב על מחשבתי כמו אַסְטוֹלְף על ההִיפּוֹגְרִיף** שלו רכבתי אפוא לאורכו ולרוחבו של העולם, והשתמשתי בו במלוא רצוני. כאשר ביקשתי לחפש סביבי איזה אות לבאות בשביל המבנים האמיצים שדמיוני המטורף הציע לי להקים, שמעתי צעקה הגונה, צעקת אישה הקוראת לך בדומיית מדבר, צעקת אישה העולה מן הרחצה, מאוששת, עליזה, חלשה על מלמול השוליים הנעים בלי הרף שציירו הגאות והשפל על ביתורי החוף. בשמעי צליל זה פורץ מן הנשמה, נדמה לי שראיתי בסלעים רגל של מלאך שפרש את כנפיו וקרא: "אתה תצליח!" 
ירדתי קורן, קליל. ירדתי קופץ כמו חלוק נחל שנזרק על פני מדרון מהיר. כאשר היא ראתה אותי היא אמרה לי: "מה לך?" לא עניתי, עיניי התלחלחו. אמש פולין הבינה את כאביי, כמו שהבינה ברגע זה את שמחותיי, באמצעות רגישותו המאגית של נֵבֶל הנענה לשינויי האטמוספרה. החיים האנושיים יש להם רגעים נאים! הלכנו בשקט לאורך הגדה. השמיים היו ללא עננים, הים היה ללא קמטים. אחרים לא היו רואים אלא שתי ערבות כחולות זו על זו, אך אנחנו, אנחנו שהבנו זה את זה בלי צורך בדיבורים, אנחנו שיכולנו להפעיל בין שתי השמיכות הללו של האינסוף את האשליות שמתמלאים מהן בגיל צעיר, אנחנו לחצנו את ידי השינוי הזעיר ביותר שהציגו פני המים או פני האוויר כי אנו חשבנו שתופעות קלילות אלה הן ביטוייה החומריים של מחשבתנו הכפולה. מי לא חווה בתענוגות את רגע השמחה האינסופית שבו נדמה לנפש כי השתחררה מכבלי הבשר, ומוצאת עצמה כמו מושבת לעולם שבאה ממנו? ההנאה אינה מדריכתנו היחידה באזורים אלה. כלום אין שעות שהרגשות בהן מתלפפות מעצמן ומזנקות לשם, כמו שלא פעם שני ילדים משלבים ידיים ומתחילים לרוץ בלי דעת מדוע. כך הלכנו אנו. בשעה שהופיעו באופק גגות העיר וציירו שם קו אפרפר, פגשנו דייג מסכן ששב אל לה קרואזיק. רגליו היו יחפות, מכנסי האריג שלו היו קרועים בשוליהם, מחוררים, לא מתוקנים כראוי, וגם היו לו כותונת מאריג מפרשים, כתפיות שקצותיהן פגומים, ובלויי סחבות כמקטורן. דלות זו הכאיבה לנו, כאילו הייתה איזו צרימה בלב ההרמוניות שלנו. הבטנו זה בזה כדי להתלונן זה לזה על שאין לנו בו ברגע היכולת לדלות באוצרותיו של אָבּוּ־קָאסֵם***. ראינו סרטן ים מופלא ועכביש ים צמודים לחבל שהדייג נדנד בידו הימנית, בעוד ביד השנייה הוא טיפל בכלי הדייג ובמכשירים. ניגשנו אליו כדי לקנות ממנו את שללו, רעיון שעלה בדעת שנינו והתבטא בחיוך שהגבתי עליו בלחץ קל על הזרוע שהחזקתי בה וקֵירבתיהָ אל ליבי. הדברים הפעוטים הללו הם אלו שזכירתם מאוחר יותר מחוללת פואמות, כאשר ליד האש אנו נזכרים ברגע שדבר פעוט זה ריגש אותנו, במקום שזה קרה בו, ובאשליה שהשפעותיה עדיין לא הורגשו, אך הפועלת תכופות על החפצים המקיפים אותנו ברגעים שהחיים בהם קלילים ולבבותינו מלאים. האתרים היפים ביותר הם רק אלה שאנו עושים אותם ליפים. איזהו האדם הכמעט משורר שאין לו בזיכרונותיו גוש סלע התופס מקום רב יותר משתפסו ההיבטים הנודעים ביותר של ארצות שהתאמצו להגיע אליהן במחיר רב! ליד סלע זה מחשבות הומות. כאן, חיים שלמים שננקטו, שם, חששות מופגים. פה, קרניים של תקווה ירדו אל הנפש. ברגע ההוא, השמש, תמימת דעים עם מחשבות אהבה או עתיד אלה, השליכה על הצלעות הפראיות של סלע זה אור יוקד. כמה פרחי הרים משכו את תשומת הלב. השלווה והדומייה הגבירו חספוס כהה זה לכדי מציאות צבועה בידי החולם. אזי היא הייתה יפה עם צמחייתה הזעומה, אַבְרשׁיה החמים, שערות השולמית שלה על עליהם הקטיפתיים. חגיגה מתמשכת, קישוטים נפלאים, התפעמות עולצת של הכוחות האנושיים! פעם אחת כבר אגם בִּיֵין, במבט מהאי סן־פייר, כך דיבר אליי. הסלע של לה קרואזיק יהיה אולי אחרון השמחות הללו! ואז, מה יהא עם פולין? 
"העלית דיִג נאה הבוקר, ידידי?" אמרתי לדייג."
 
_______________________________________________________
* Le Croisic, חצי אי במערב צרפת, קשור לחבל Bretagne. [כל ההערות הן של המתרגמת].
** Astolphe, דמות אגדית שמקורה ברנסנס הקרולינגי; היפוגריף, דמות אגדית, חציה הקדמי נשר, חציה האחורי סוס.
*** מסיפורי "אלף לילה ולילה".