שני הסיפורים הכלולים בספר הם פרי עטו של הסופר הגדול ג'וזף קונרד ושניהם נוגעים בעניינים חברתיים שמעסיקים אותנו גם כיום.
 
מתוך אחרית הדבר לסיפור "האידיוטים"
 
"האידיוטים הם-הם אפוא השורדים בסופו של דבר, הם הנעים בחירות מוחלטת על פני האדמה ובמרחב השדות, סופגים את העולם בעיניהם הרואות-לא-רואות, משוטטים בדרכים, מתמזגים עם הצמחייה, כמו היו חלק בלתי נפרד מהטבע: 'ראשיהם השחורים והגזוזים בצבצו מתוך חומת הפריחה הזעירה והשופעת בצהוב עז'. טבע היקום מטמיע אותם בקרבו גם אם טבעם של 'לבבות נבערים' דוחה אותם מעליו." 
 
רוני אמיר, המתרגמת.
 
מתוך אחרית הדבר לסיפור "אנרכיסט"
 
"בחיפושיו אחר פרפרים נדירים מוצא המספר את מי שמכונה "האנרכיסט מברצלונה", מכונאי ספינות שמיטיב לנווט סירות בלב ים, אבל לא את חייו. אמנם, הוא לא בדיוק אנרכיסט ולא מברצלונה, רק בעל לב חם וראש חלש. נאיבי, אם תרצו. 
 
אנשים נאיביים מאמינים לפרסומות שמוכרות להם תמצית בשר חסרת טעם, ולעסקנים פוליטיים שמוכרים להם מלחמות בעוולות החברה. בשני המקרים, האנשים הנאיביים הם שמשלמים את המחיר הגבוה ביותר – אם בבריאותם ואם בחירותם. 
 
ניצה פלד, המתרגמת.
 
מתוך הספר
 
האידיוטים 
 
נסענו בדרך מטְרֶגִיר לקֶרְבַנְדָה. חלפנו בדהרה נמרצת בין שתי משוכות חיות שצמחו על גדרות אבן משני צדי הדרך. למרגלות השיפוע התלול, ממש לפני פְּלוּמַר, האט הסוס לטפיפה, והרכָּב קפץ בכבדות ממושבו. הוא נופף בשוטו בצד הכרכרה, בעודו מטפס בצעדים גמלוניים במעלה הגבעה, ידו האחת על מִדרך הרגליים ועיניו נעוצות באדמה. לאחר זמן מה זקף את ראשו, הצביע על הדרך בקצה השוט, ואמר: "האידיוט!" 
 
השמש קפחה בעוצמה על פני הקרקע המשתפלים. על אדוות החול צמחו קבוצות עצים דלים, שענפיהם הצטיירו ברום השמים כנישאים על קביים. החלקות הקטנות, שמשׂוכות חיות וגדרות אבן תחמו אותן במתווה זיגזג על המדרונות, נראו כטלאים מלבניים בגוני ירוק וצהוב עזים, כמו מריחות צבע בציור נאיבי. הדרך יצרה פס לבן שהשתרע למרחקים בלולאות ארוכות, חוצה את הנוף לשניים, כנהר אבק המגיח מבין הגבעות בדרכו אל הים. 
 
"הנה הוא," אמר שוב הרכב.
 
בעודנו מתקדמים לאטנו, חלף פרצוף בעשב הגבוה שבשולי הדרך בגובה אופני הכרכרה. פניו של רפה השכל היו אדומים, וראשו הצר דמוי הקליע על שיערו הגזוז עד הקרקפת, נדמה כנפרד מסנטרו המאובק. גופו נבלע בין השיחים שצמחו בצפיפות על קרקעית התעלה העמוקה.
 
היו אלה פניו של ילד. אפשר שהיה בן שש עשרה, על פי מידותיו אולי פחות, אולי יותר. הזמן שוכח יצורים אלה, החיים את חייהם מבלי שהשנים יותירו בהם את רישומן עד שהמוות אוסף אותם אל חיקו הרחום. המוות הנאמן שבלחץ חובותיו אינו שוכח לעולם את הפחוּת שבילדיו. 
 
"הנה! עוד אחד," אמר האיש, ושביעות רצון מסוימת ניכרה בקולו, כמו לכדה עינו משהו שציפה לו.
 
ועוד אחד אכן הופיע. על אם הדרך, בלהט השמש הקופחת, ניצב השני בקצה צִלו הקצר. הוא עמד כשכל אחת מידיו תחובה בשרוול הנגדי של מעילו הארוך, ראשו שקוע בין כתפיו, מכונס בעצמו כנגד החום הלוהב. ממרחק הוא נראה כסובל מקור עז.
 
"הם תאומים," הסביר הרכב. 
 
בשני צעדים דשדש האידיוט קדימה לתוך השביל והביט בנו מעבר לכתפו כשחלפנו בסמוך. המבט הרואה-לא-רואה שנעץ בנו היה רֵיק, אם כי הוא לא הסתובב ללוותנו בעיניו. ככל הנראה חלפה התמונה לנגד עיניו בלי להותיר חותם על מוחו המעוּות של היצור. כשהגענו לקצה השיפוע התבוננתי מעל קצה הברדס. הוא עמד בדרך בדיוק במקום שהשארנו אותו. 
 
אנרכיסט 
 
בשנה ההיא עשיתי כמעט חודשיים שלמים של העונה השחונה באחת החוות – חוות הבקר המרכזית, למעשה – של חברה מפורסמת לייצור תמצית בשר. 
 
בִּי-אוֹ-אֶס. בּוֹ"ס. ודאי ראיתם את שלוש האותיות המופלאות האלה בעמודי הפרסום של מגזינים ועיתונים, בחלונות ראווה של סוחרי מזון, ובלוחות השנה הבאה שאתם מקבלים בדואר – בדף של חודש נובמבר. הם מפיצים גם עלונים, כתובים בסגנון מתלהב עד גיחוך ובכמה שפות, ובהם סטטיסטיקה על שחיטה וטבח שיכולה לגרום גם לטורקי להחוויר. ה"אמנות" שמאיירת את ה"סִפרות" הזאת מציגה בצבעים בורקים שור גדול וזועם רומס נחש צהוב שמתפתל בדשא ירוק-אזמרגד על רקע שמים בכחול ירקרק. זה אכזרי וגם אלגורי. הנחש מסמל מחלה, חולשה – או אולי סתם רעָב, שהוא-הוא המחלה הכרונית של רוב המין האנושי. כולם מכירים כמובן את בּ-וֹ-ס בע"מ, מוצרים שאין כמותם: וינוֹבּוֹס, גֶ'ליבּוֹס, והמוצר המושלם החדש שאין דומה לו, טריבּוֹס, המציע לכם מזון שאיננו רק מרוכז במיוחד אלא גם מעוכל למחצה. כזו היא, מתברר, האהבה שרוחשת החברה בע"מ לבני האדם – משתווה לאהבת אבא ואמא פינגווין לגוזליהם הרעבים.
 
מובן שיש להשתמש באופן פרודוקטיבי בהון של המדינה. איני יכול לומר דבר נגד החֶברה בע"מ. אך דווקא משום שגם אני רוחש רגשי חיבה לבני אדם, מצערת אותי שיטת הפרסום המודרנית. עם כל הראיות שזו מציגה ליזָמות, לכושר המצאה, לעזות מצח ולתושייה של אינדיבידואלים מסוימים, הרי שהיא מוכיחה לדעתי את שכיחותה הרחבה של הצורה המנטלית הבזויה הקרויה נאיביות.
 
בחלקים שונים של העולם המתורבת והלא מתורבת כבר נאלצתי לבלוע את בּ-וֹ-ס, פחות או יותר לתועלתי, אם כי ללא הנאה רבה. כשמכינים את התמצית הזאת עם מים חמים ושפע של פלפל שחור שמעלים את הטעם, התוצאה איננה בעצם בלתי סבירה. אך את הפרסומות שלה מעולם לא אכלתי. אולי מפני שהן לא מתאמצות מספיק. הִנֵה למיטב זיכרוני הן אינן מבטיחות עלומי נצח למשתמשים בבּ-וֹ-ס, וטרם נטען כי למוצרים נכבדים אלה היכולת להקים מתים מעפר. ואני תוהה, למה להצטנע כך באיפוק? אם כי סבורני שאותי גם בטיעונים כאלה הם לא היו מצליחים לקנות. כי אני אולי סובל מצורה מנטלית בזויה כלשהי (הרי איני אלא אדם), אבל לא מזו הנפוצה. אני אינני נאיבי.