בסיפור "האלמונית" מספר וילייה דה ל'איל־אדם סיפור רומנטי על אהבה בלתי אפשרית. לאחר שעוררה תשוקה במתבגר הצעיר, ובהכירה את הממד הטמפורלי של האהבה, האלמונית בורחת, מתחמקת, נעלמת. בסיפור "הפולי ברז'ר, 1879" ז'וריס-קרל הויסמנס תוקף את הסדר החברתי של זמנו ומתאר את הריקנות, השיעמום והיעדר האסתטיקה השולטים בו. עובדי התיאטרון ושחקניו אינם מובחנים מהמוצרים שמציעות הפרסומות בתוכנייה, וכמוהם הם מטבע עובר לסוחר, אובייקטים, מנוכרים מקהלם, כפופים, שקופים ומנוצלים. גיבורת סיפורו של גי דה מופסאן "הרפתקה פריזאית" היא אישה פרובינציאלית נשואה ומשועממת. היא נמשכת לפריז בכוח סמוי ומאמינה שהעיר הנוצצת, המתוחכמת, המושחתת ושטופת התאוות המסעירה את דמיונה ממש מחכה לה. אבל ברגע השיא הנחלם היא חוֹוה את הפער בין הפנטזיה למציאות. החלום המתוק ושברו המר. 
 
 
מתוך הספר
 
"היה זה ערב הנעורים הראשון שלו! הוא היה בן עשרים. הייתה זו היכרותו הראשונה עם עולם של זוהר, של שיכחה, של טפלות, של זהב ושל תענוגות. ובדרך מקרה, הוא הגיע בזמן כדי לשמוע את חגיגת הפרידה מן האישה שעמדה לעזוב. 
נדרשו לו שניות מעטות להתרגל לזוהרו של האולם. אך בצלילים הראשונים שהשמיעה המאליבראן, התפעמה נפשו; האולם היה כלא היה. הוא היה רגיל לשקט של היערות, לרוח הפראי הנושב בשוניות, לרעש המים על אבני המפלים ולרדת השקיעה בשעת הדמדומים, והרגל זה רומם לכדי משורר את הגבר הצעיר והגא הזה. בגון הקול ששמע, נדמה היה לו שנפשם של דברים אלה שולחת לו בקשה מרוחקת לשוב.
בשעה שנישא בהתלהבותו הוא הריע לאמנית הנאצלת, ידיו השתהו באוויר; הוא נותר ללא ניע.
 
ביציע אחד התאים אך זה הופיעה אישה צעירה יפה להפליא. היא הביטה במתרחש על הבמה. על התווים העדינים והאצילים של צדודיתה האפילו צבעי האדום הכהה של תאה; כמו אבן חן מפירנצה במדליון שלה. חיוורת, פרח גרדניה בשערה החום, ולגמרי לבדה, היא השעינה על שפת היציע את ידה, שצורתה חשפה יחוס רב תהילה. במחשוף שמלת האריג השחור שלה, המצועפת בתחרה, אבן חן חיוורת, אבן אופָּל מרהיבה, בבואה של נשמתה, מן הסתם, זהרה בעיגול של זהב. בארשת מתבדלת, שוות נפש לאולם כולו, נדמה שהיא שוכחת את עצמה בקסם המוחץ של המוזיקה.
אבל רצה המקרה והיא הסבה, במידת מה, את עיניה לעבר ההמון; ברגע זה נפגשו עיניו של הגבר הצעיר ועיניה שלה, די זמן לזהור ולכבות.
האם הכירו זה את זה אי פעם?... לא. לא על פני האדמה. אך יחליטו אלה המסוגלים לומר היכן מתחיל העבר, איה המקום ששני יצורים אלה כבר דבקו בו זה בזה לאמיתו של דבר, כי המבט האחד הזה שכנע אותם, הפעם ולתמיד, שהדבר לא אירע בינקותם. הברק מאיר, בבת אחת, את הגלים ואת הקצף של ים הלילה, ובאופק, את קווי הכסף הרחוקים של הנחשולים: כך הרושם בליבו של האיש הצעיר מן המבט המהיר הזה לא היה הדרגתי; הייתה זו התפעמות אינטימית ומאגית נוכח עולם שנחשף! הוא עצם את שמורות עיניו כמבקש לכלוא בהן שני אורות כחולים שהלכו שם לאיבוד; אזי, ניסה להדוף את בלבול החושים המעיק הזה. הוא נשא את עיניו לעבר האלמונית." (מצרפתית: אביבה ברק-הומי).