הזקן החביב מבַּטינְיוֹל

 

 

פשע אחד, חוקר אחד, רוצח אחד. סיפור קלאסי. ויותר מכך, היסטורי: כֵּיוון שהנובלה הבלשית הזאת ראתה אור כספר ב־1876 – שש שנים אחרי שהופיעה כסיפור בהמשכים בעיתון הפריזאי הפופולרי Le Petit Journal שלוש שנים אחרי מות המחבר, הנמנה עם חלוצי הסוּגה הבלשית הצרפתית. זאת ועוד: הספר הזה הוא סיפור בלשי אמיתי הנקרא בנשימה אחת. מֶשינֵה, איש המשטרה הפלילית הפריזאית, דמות שבעקבותיה נולדו שרלוק הולמס, הֶרקוּל פּוּאַרוֹ וכמובן הפקד מֶגְרֵה של סימנון, ניחן בסבלנות בלתי נדלית.

 

הוא יודע לארוב להזדמנות הטובה ולהמתין לרגע הנכון. משינה הוא אדם בעל מזג טוב, אוזנו כרויה לעצותיה של אשתו, חש לגלוג מסוים כלפי הממונים עליו – ויודע שעליו להתחיל את החקירה מאפס, בשקט ובשלווה, כדי לגלות מי רצח את הזקן החביב מבָּטיניוֹל. קשה להימנע מלחשוב על יחסיהם של הפקד מגרה ורעייתו, יצירי דמיונו של ז'ורז' סימנון.

הסיפור הזה שבה את לבו של הבמאי קלוד שַבּרוֹל, שהעלה אותו ב־2009 על המסך בסרט Le petit vieux des Batignolles.

 

המחבר, אמיל גָבּוֹריוֹ (1832–1873), עבד בפריז כעיתונאי מוערך מאוד החל משנות השישים של המאה התשע־עשרה. אחרי הצלחת הרומנים הבלשיים שלו "פרשת לֶרוּז'" (1866) ו"מֶסיֵיה לֶקוֹק" (1869) החתימה אותו הוצאת ספרים על כתיבת רומן בלשי אחד מדי שנה. גָבּוֹריוֹ עצמו העיד על כתיבתו במילים אלה: "תפקידו של הקורא הוא לחשוף את הרוצח; תפקידו של המחבר הוא להטעות את הקורא. זו כל התורה."

 

"אמיל גָבּוֹריוֹ הוא אבי הספרות הבלשית העכשווית."

 

[אנדרה ז'יד] "אמיל גָבּוֹריוֹ הוא חלוץ הרומן הבלשי." [ז'וזף קֶסֶל]

 

ככה זה נפתח

 

כאשר עמדתי לסיים את לימודי הרפואה – היה זה הזמן הנכון, הייתי בן עשרים ושלוש – גרתי ברחוב מֶסיֵה לֶה פְּרנְס, כמעט בפינת רחוב ראסין. היה לי שָם, תמורת שלושים פרנק בחודש כולל שירות, חדר מרוהט שהיום ודאי עולה מאה פרנק; חדר כה רחב עד כי יכולתי ללבוש את שרוולֵי חלוק הבית שלי בקלות רבה בלי לפתוח את החלון. יצאתי השכם בבוקר לערוך את ביקורַי בבית החולים, ושַבתי הביתה מאוחר מאוד, כי לבית הקפה לְרוּאָה היו בעבורי פיתויים שאין לעמוד בפניהם. וכך כמעט לא הכרתי את פניהם של דיירי ביתי, אנשים שקטים כולם, גמלאים או סוחרים זעירים. עם זאת, היה שם דייר אחד שאיתו אט אט התחברתי בסופו של דבר. גבר שגובהו ממוצע, תווי פניו חסרי ייחוד, תמיד מגולח למשעי, רחב כתפיים, מר מֶשִׁינֵה שמו.

 

השוער נהג בו כבוד מיוחד מאוד, וכאשר עבר מר מֶשינֵה על פני לשכתו, לא שכח אף פעם להסיר בזריזות את כובע המצחייה שלו. דלת דירתו של מר משינה נפתחה אל המישורת של דירתי, ממש מול דלת חדרי, ופעמים לא מעטות מצאנו את עצמנו פנים אל פנים. בהזדמנויות אלה הורגלנו לברך איש את רעהו לשלום.

 

ערב אחד הוא נכנס אלי לבקש כמה גפרורים; באחד הלילות שאלתי ממנו טבק; ובוקר אחד אירע שיצאנו באקראי מן הבית באותה שעה, צעדנו קטע מן הדרך זה לצדו של זה ושוחחנו... אלה היו הקשרים הראשונים שלנו. לא הייתי סקרן ולא חשדן – הייתי בגיל שבו אנשים אינם כאלה, רק אוהבים לדעת לְמה לצפות מן האנשים שאליהם הם נקשרים. וכך הצלחתי, בטבעיות, לא רק להבחין בקיומו של שכני אלא גם לגלות עניין במעשיו.

 

הוא היה נשוי, והגברת קָרוֹלין מֶשינֵה, זהובת שער ולבנת עור, קטנטונת, צחקנית ועגלגלה, נראתה כמי שמעריצה את בעלה. אך התנהגותו של בעל זה כלל לא הייתה רגילה. לעתים קרובות יצא בטרם האיר היום, ותכופות כבר זרחה השמש כאשר שמעתיו שב לביתו. לפעמים אף נעלם למשך שבועות תמימים... לא יכולתי להבין כיצד משלימה עם זאת גברת משינה היפה. מסוקרן, חשבתי שהשוער שלנו, פטפטן כעורב בדרך כלל, יבהיר לי כמה דברים. טעות!!!... אך השמעתי את שמו של משינה, וכבר שלח אותי השוער לכל הרוחות, גלגל את עיניו הגדולות ואמר לי שאין זה מהרגלו "להלשין" על דייריו. קבלת פנים זו הגבירה את סקרנותי עד כדי כך שבלי כל בושה התחלתי לבלוש אחר שכני. או אז גיליתי דברים שנראו לי יוצאים מגדר הרגיל.

הזקן החביב מבַּטינְיוֹל

מק"ט: דאנאקוד 644-1070
59.00 ₪מחיר
  • המחבר

    אמיל גַבּוֹריוֹ
  • תרגמה מצרפתית

    אביבה ברק-הומי
  • יצא לאור

    מרס 2019
  • מספר עמודים

    94
  • במקור

    Le petit vieux des Batignolles / Émile Gaboriau

     

(לגרסה דיגיטלית: חפשו באתר מנדלי)

הוצאת נהר, בנימינה

© 2020