לביוגרפיות של מוצרט, בטהובן, שוברט וברטוק, שכתב צבי צֹרי, מצטרפת עתה הביוגרפיה המרגשת של היידן. סיפור חייו הארוכים של יוזף היידן הוא סיפור מרתק, והבנתו מסייעת בפענוח המוזיקה שלו, שהומור ונימה טראגית, קלות ועומק שזורים בה זה לצד זה.
 
יוזף היידן הוא אחד מאותם יוצרים גדולים שכוכבם מזהיר עוד ועוד עם חלוף השנים. העומק הבלתי נתפס של יצירותיו, האחידות והבשלות של השפה האמנותית שלו והרעננות של המוזיקה שלו – הפכו אותו לאחת הדמויות המרכזיות בתולדות המוזיקה המערבית.
 
סיפורו של הילד מהכפר, שהתגלגל לעיר הגדולה, בילה לאחר מכן שנים רבות בחצרו של נסיך שהיה חובב מוזיקה מושבע ובגיל מבוגר יחסית יצא למסעות והגיע עד לונדון, שם נעשה כוכב של ממש – הוא סיפור מרתק. הטרגדיה האישית הגלומה בסיפור נישואיו הלא מאושרים, בימי העוני שעברו עליו בדרך לתהילה, עבודתו החינוכית הענפה, האירועים המגוונים והלא צפויים בחצר אסתרהאזי, בווינה, בפריז ובלונדון – כל אלה מוצגים בשפה קולחת ובהירה.
 
״יוזף היידן, האדם העמוק והמשעשע, האמן החכם, המיומן ובעל הדעה, איש הרוח שידע גם מעשיוּת מהי, ניצב לפנינו באופן בהיר וממשי. אישיותו הכובשת וסיפור חייו מעוררים בנו תשוקה גדולה להיכנס לעובי הקורה ולהאזין למוזיקה המופלאה שהשאיר לנו בשפע ובנדיבות.״ פרופ' מיכאל וולפה [הטקסט שעל העטיפה האחורית]
 
מספריו הקודמים של צבי צֹרי: "יומנו של מוצרט" (אור תו, 1999); "שוברט – מבט אל עולמו" (נהר ספרים, 2010); "בטהובן – בעין הסערה" (נהר ספרים, 2011); "ברטוק – מלחין ללא פשרות״ (2012).
 
מתוך הספר
 
ימים אחדים לאחר מותו של ורנר הוזמן היידן ללשכתו של הנסיך, וזה אמר לו: "היידן חביבי, איני מחדש לך דבר אם אומר לך שמעתה תכהן באופן רשמי כמנהל הכללי של כל הפעולות המוזיקליות בחצר. בהתאם לכך תקבל העלאה במשכורתך והיא תגיע לסך 782 פלורינים בשנה, עם כל התוספות. בקרוב תקבל הודעה רשמית מן המזכירות. אני מאחל לך כל טוב ואני בטוח שתמלא את התפקיד בהצלחה רבה."
 
בעקבות העלאתו בדרגה קנה היידן בית באייזנשטט ברחוב קלוסטר, לא רחוק מן הארמון.
 
בקיץ 1766 נחוג באייזנשטט יום השם של אנטון, הבן הבכור של הנסיך ויורשו. לכבוד המאורע חיבר היידן אינטרמצו בשם 'לה קנטרינה' (La Canterina) או 'הילדה המזמרת'. את היצירה ביצעו שתי זמרות סופרן ושני זמרי טנור. היצירה זכתה לתשואות רבות והכול ניגשו אל היידן לברכו על יצירתו המעניינת.
 
הנסיך, שהיה נרגש הן מן היצירה והן מן הרושם הרב שעשתה, העניק להיידן ולכל המשתתפים מענק כספי נכבד.
 
כאשר ניגש ידידו, זמר הטנור קרל פריברט לברך אותו, לא התאפק ושאל: "האם שאבת את חוש ההומור שלך מן האופרה 'השטן החיגר' שחיברת עבור הקומדיאנט ברנדון כאשר שוטטת עם חבורת הנערים המנגנים בווינה?"
 
"קרל ידידי," השיב היידן, "חוש ההומור טבוע בי מלידה. אם הצלחתי לחבר מוזיקה מתאימה לתמליל של ברנדון, הסיבה לכך הייתה התוכן ולא הניסיון הרב שטרם רכשתי. תמיד העדפתי לראות את הצד ההומוריסטי בחיים. האינך זוכר את הסיפור על המקרה שלי בארמון שיינברון?"
 
"באשר לביצוע היצירה," המשיך, "אני רואה את הביצוע הנוכחי כחזרה כללית. עלי לשפר אותה, לערוך בה שינויים וכמובן לקיים עוד חזרות רבות. דבר אחד מדאיג אותי מאוד, ידידי קרל; אילו היית בביקור באסטרהאזה היית מבין אותי. הנסיך בונה שם תיאטרון לאופרה ותיאטרון להצגות מריונטות; הוא אוהב אופרה אהבת נפש. מכאן אני מבין שאהיה עסוק בהלחנת אופרות ובעיסוק בהן. ברור לי שהדבר יגזול ממני זמן רב. אני שואל את עצמי, מהיכן אקח זמן לדברים שאני אוהב – לחיבור סימפוניות או מוזיקה קאמרית וסונטות לצ'מבלו. אתה ידידי, ודאי מרוצה מכך, כי תהיה לך תעסוקה רבה כזמר. איני משוכנע כלל שהלחנת אופרה היא הדבר המתאים לי. הנסיך יקבל כל דבר שאלחין, אך הדבר לא מנחם אותי."
 
"איני מבין למה התכוונת כשאמרת 'העיסוק בהן'," אמר הזמר.
 
"הרי העבודה אינה מסתיימת בהלחנה," אמר היידן, "לאחר ההלחנה עלי לעבוד עם הזמרים, להכין את התזמורת. אולי את העבודה עם המקהלה אתן לך, התסכים לעשות זאת?"
 
"בהחלט אשמח לעבוד עם המקהלה," אמר הזמר.