תקציר הספר
 
 תומאס מאן, חתן פרס נובל לספרות לשנת 1929, חש על בשרו את שבריריותו של צֶלם אלוהים אל מול נביאי שקר ומחרחרי מלחמות כזב אסוניות. הוא למד בתוך עמו ומולדתו היקרים לו כמה קל להסיג את נפש האדם אל מחוזות הברבריות הרצחנית במסווה של לעג ותיעוב לאינטלקט כנחלת המעמד הבינוני. כי גם אם מוצדקת, לדבריו, ובלתי נמנעת הייתה הנסיגה מהרציונליות של המאות השמונה-עשרה והתשע-עשרה, הערכת יתר של תבונה לעולם לא תוליך לפורענות כמו זו שלה מסוגלת האי-רציונליות החוגגת כביכול יצר קדום וספונטני. אגדה עממית שיש לה מקום בשדה הפילוסופי והפסיכולוגי, עלולה להפוך לשקר רצחני בשדה הפוליטי. לכן "רעיון הדמוקרטיה, ההומניזם, השלום, כבוד האדם וחירותו"  – "הפן הזה של הטבע האנושי הוא שנזקק לעזרתנו."
ממגן הפטריוטיות הגרמנית היה מאן למגן ההומניזם האוניברסלי, כי הבין שללא חמלה בבסיס כל מחשבה ועשייה, בניית עולם טוב ומאושר יותר, כדבריו, לא תהיה אפשרית.
 
נאומו זה ב-1943 יכול לשמש מעין מגדלור גם לנו כיום, ב-2023.
 
מתוך הספר
 
"אני מאמין, גבירותי ורבותי, שמתוך הסבל והמאבק של תקופת המעבר הקשה שלנו, יגיח עניין חדש לגמרי ורגשי יותר באנושות ובגורלה, במעמדה המיוחד בין עולמות הטבע והאינטלקט, במסתורין שלה ובייעודה, ויגיח דחף הומניסטי שגם כעת חי ופעיל במיטב הלבבות והמוחות. ההומניזם החדש הזה יישא אופי שונה, צבע וגוון שונים מאלה של תנועות קודמות מסוג זה. ההומניזם החדש הזה יהיה למוד סבל רב מכדי שיסתפק בנאיביות אופטימית ובתשוקה לראות את חיי האדם מבעד למשקפיים ורודים. הוא יהיה נטול מליצות. יהיה מודע לטרגדיה של חיי אנוש מבלי להניח למוּדעות זו לחבּל באומץ וברצון שלו. הוא לא יתנער מתכונותיו הדתיות, כי עם רעיון כבוד האדם וערך נפשו של האינדיבידואל, ההומניזם מתעלה לכדי רובד דתי. מושגים כמו חירות, אמת, צדק, שייכים לספֵרה טרנס-ביולוגית, לִתחום המוחלט, לַספֵרה הדתית. אופטימיות ופסימיות הן מילים ריקות לדידו של ההומניזם הזה. הן מבטלות זו את זו בַּנחישות לשמר את כבוד האדם, בנתיבי האהדה והחובה. נדמה לי שללא חמלה שכזאת בבסיס כל מחשבה ועשייה, בניית עולם טוב ומאושר יותר, עולם של קהילה שאנחנו מבקשים להשיג במאבק הנוכחי, לא תהיה אפשרית. הגנת התבונה מפני דם ויֵצר אין פירושה הערכת יתר של כוחה היצירתי. היצירתיות עצמה היא תחושה שמודרכת על ידי התבונה, היא אהבה פעילה לעד."