תקציר הספר
 
מה יש ברומן הקצר הזה "הסימפוניה הפסטורלית"  של אחד מגדולי הסופרים הצרפתים במאה העשרים? מה מושך כל כך את אוהבי הספרות והקולנוע בארבע כנפות תבל לחזור ולהחיות את סיפורם של נערה עיוורת בודדה ושל כומר פרוטסטנטי שאוסף אותה לביתו לחיות משפחתו?
   "הספרים שלנו לא היו סיפורים אמיתיים ממש על אודות עצמנו אלא דווקא על תשוקותינו הנוגות. ייחולים למעגלי חיים אחרים לעולם אסורים, על כל המחוות הבלתי אפשריות'',  כותב ז'יד במבוא לסיפור "חתירה לאהבה", "כאן אני כותב חלום שהפריע רבות למחשבתי ותבע לעצמו קיום. תשוקה לאושר באביב הנוכחי ייגעה אותי. ייחלתי מעצמי לאיזו הנָצָה מושלמת יותר. ביקשתי להיות מאושר, כאילו לא היה לי דבר אחר להיות, כאילו העבר לא תמיד גובר עלינו, כאילו החיים אינם בנויים מן ההרגל של עצבותם, ומחר הוא המשכו של אתמול – כאילו אין נפשי חוזרת כבר היום לאחור, לעבר תלמודיה הרגילים, משעה שהשתחררה מחלומה. וכל ספר אינו אלא פיתוי מושהה." [אנדרה ז'יד]
 
מתוך הספר
 
מחברת ראשונה
10 בפברואר ...189
השלג שלא חדל מרדת זה שלושה ימים חוסם את הדרכים. לא יכולתי להגיע לר... שם אני נוהג, זה חמש עשרה שנה, לנהל את התפילה פעמיים בחודש. הבוקר, רק שלושים מאמינים נאספו בקָפֵּלָה בלה בְּרֵוִוין.
אנצל את הפנאי שמותירה לי הסתגרות מאולצת זו כדי לשוב לאחור ולספר כיצד זומנתי לטפל בגֶרְטְרוּד. 
תכננתי לכתוב כאן את כל מה שנוגע לעיצובה ולהתפתחותה של נפש יראת שמיים זו, שהוצאתיה, כמדומני, מן החשכה רק למען הוקרת האל והאהבה. יבורך בורא שמיים על שהפקיד בידי משימה זו.
לפני שנתיים ושישה חודשים, בשובי משׁוֹ־דֶה־פוֹן*, ילדונת שלא הכרתי כלל באה לקראתי כדי להובילני בדחיפות מרחק שבעה קילומטרים משם אל זקנה מסכנה שגססה. הסוס עוד היה רתום. העליתי את הילדה למרכבה לאחר שהצטיידתי בעששית כי חשבתי שלא אוכל לחזור בטרם לילה.
חשבתי שאני מכיר להפליא את כל סביבותיה של הקהילה, אך מעבר לחווה של לה סוֹדְרֶה הפנתה אותי הילדה לדרך שעד אז לא נכנסתי אליה מעולם. עם זאת, זיהיתי, מהלך שני קילומטרים משם, בצד שמאל, אגם קטן מסתורי, שם בצעירותי החלקתי מדי פעם על הקרח. זה חמש עשרה שנה לא ראיתיו עוד כי שום חובה מחובות כהונתי אינה קוראת לי לכיוון זה. לא הייתי יודע לומר היכן הוא נמצא ולא חשבתי עליו עוד, כאשר לפתע פתאום, בקסמי הוורוד והזהוב של הערב, זיהיתי אותו, משלא ראיתיו קודם לכן אלא בחלום.
הדרך נמשכה לאורך נהר שפִּיכָּה מן האגם, חצתה את פאתי היער, ואז חלפה לאורך בִּצָּה של כָּבוּל. אין ספק כי מעולם לא באתי עד לכאן.
השמש שקעה ואנו התקדמנו זמן רב לאור הדמדומים, כאשר לבסוף הראתה לי מדריכתי הצעירה באצבעה, במורד הגבעה, בקתה שנדמה כי אינה מיושבת, אלמלא זרזיף עשן שעלה ממנה, מכחיל בצל, ואז נעשה זהוב בזהב השמיים. קשרתי את הסוס אל עץ תפוח קרוב והצטרפתי אל הילדה בחדר החשוך, שהזקנה אך זה מתה בו.
חומרתו של הנוף, השקט ורוממותה של השעה שיתקו אותי. אישה, צעירה עדיין, כרעה על ברכיה ליד המיטה. הילדה, שחשבתיה לנכדתה של הזקנה, אך לא הייתה אלא המשרתת שלה, הדליקה נר מעשֵׁן ונעמדה בלי ניע למרגלות המיטה. 
במהלך הנסיעה הארוכה ניסיתי לפתוח בשיחה, אך לא הצלחתי לחלץ מפיה ולו ארבע מילים.
האישה הכורעת התרוממה. היא לא הייתה קרובת משפחה, כפי ששיערתי בתחילה, אלא פשוט שכנה, ידידה, שהמשרתת הלכה להביאה כאשר ראתה כי גבירתה נחלשת, והיא הציעה עצמה להשגיח על הגופה. הזקנה, אמרה היא לי, דעכה בלי ייסורים. החלטנו יחדיו אלו סידורים נחוצים לקבורה ולטקס האשכבה. כמו לעיתים קרובות בחבל ארץ נידח זה הייתי צריך להחליט הכול בעצמי. הייתי נבוך במקצת, אני מודה, להשאיר את הבית הזה, כה דל למראה, רק למשמרתן של השכנה ושל המשרתת הילדה. מכל מקום לא נראה כלל מתקבל על הדעת שבפינה נשכחת של מעון עלוב זה חבוי איזה אוצר... ומה יכולתי לעשות? שאלתי בכל זאת אם הזקנה לא הותירה איזה יורש.
השכנה נטלה אז את הנר, כיוונה אותו לעבר פינה מפינות המעון, ויכולתי להבחין, כורע ליד גומחת האח, ביצור לא מוגדר שנראה ישן. גוש שערו המעובה הסתיר כמעט לחלוטין את פניו.
"ילדה עיוורת זו; אחיינית, לדברי המשרתת. זאת כל המשפחה, כנראה. צריך יהיה להעביר אותה למוסד לילדים אסופים. אם לא כן, איני יודעת מה יהיה עליה."
________________________________________________
 *Chaux-de-Fonds: עיר בקנטון נְשָאטֵל בשווייץ. [כל ההערות הן של המתרגמת אלא אם צוין אחרת].
 
פרטים על המחבר
 
אנדרה ז'יד (1951-1869), חתן פרס נובל לספרות. ספרו "פרומתאוס הכבול ברישול" ראה אור בנהר ספרים ב-2024.