היצירה המושחזת והמשעשעת הזאת מעלה סצנות מחיי הנישואים, תמונות מוּכּרות לכל מי שחווה וחוֹוה זוגיות. כדרכו, שוזר אונורה דה בלזק בסיפור-מסה זה דוגמאות רבות ומגוּונות, מסיק מהן מסקנות פסיכולוגיות ופילוסופיות ואינו נמנע מלהקניט את גיבוריו, אף שכדרכו, הוא חומל עליהם בסופו של דבר.
 
מומלץ לקרוא את הספר הקטן הזה בשניים, ובכך להכפיל את ההנאה שאפשר להפיק ממנו, עונג שיש בו הרבה אמפתיה מתובלת בעקיצות לא מעטות המהולות ברוטב קל של מרירות. ומעל הכול, טעם של צחוק – צחוק פילוסופי שיכול לחזק את בני הזוג בתנאי שהם מתייחסים זה לזה בתום לב. קרולין ואדולף, בני הזוג המככבים בספר, הם יצירי דמיונו הפורה והגאוני של בלזק – אבל יש בהם גם לא מעט מכל אחת ואחד מאיתנו.
 
ככה זה נפתח
 
כשמגיעים לנקודה מסוימת בקו רוחב או בקו אורך באוקיינוס הנישואים, צצה לה איזו צרה כרונית שבאה והולכת לסירוגין, פֶּגע שדומה למדי לכאב שיניים...
 
אתם עוצרים אותי כאן, אני מבין, כדי לומר לי: איך אפשר לדעת מהי אותה נקודה בים הזה? מתי יכול בעל לדעת שהוא אכן נמצא בנקודת ציון ימית זו; והאם אפשר להימנע מלעלות על שִׂרטון?
 
אתם נמצאים שם, הבינו נא, אחרי עשרה חודשי נישואים, ובאותה מידה ממש גם אחרי עשר שנות נישואים: הכול תלוי בקצב התקדמותה של הספינה, בפרישׂת מפרשׂיה, במהירות הרוח וכיוונה, בעוצמתם של הזרמים ומעל הכול בהרכב הצוות. ובכן, כאן יש לימאים יתרון בכך שהם מתייחסים לעניין רק בצורה אחת, בעוד שלפני הבעלים עומדות אלף אפשרויות להגיע לדרך הנכונה. 
 
דוגמאות: קרולין, לשעבר איילת האהבים שלך, זו שהייתה פעם האוצר שלך ופשוט הייתה לאשתך, נשענת הרבה יותר מדי על זרועך כשאתם מטיילים בבוּלוואר; או מחליטה שיהא זה מכובד יותר לא לתת לך את זרועה כלל; או מסתכלת על גברים צעירים פחות או יותר ובנויים היטב פחות או יותר, אף שבעבר לא שמה לב לאיש, גם לא כשהבולוואר השחיר ממגבעות ודרכוּ עליו יותר מגפי גברים מאשר מגפוני נשים; או כאשר אתה חוזר הביתה היא אומרת: "זה כלום, זה האדון!" – בִּמקום לקרוא: "אה! זה אדולף!" כפי שנהגה לומר בליווי מחווה, מבט או נימת קול שגרמו למעריציה לחשוב: סוף סוף, הרי לכם אישה מאושרת! 
 
בקריאתה זו של אישה יש להבחין בין שני מצבים: זה שבמהלכו היא כנה, וזה שבמהלכו היא צבועה עם ה"אה! זה אדולף!" כשהיא אומרת "זה כלום, זה האדון!" היא כבר לא טורחת אפילו להעמיד פנים.
 
או, אם אתה חוזר הביתה קצת מאוחר מן הרגיל (בשעה אחת-עשרה או בחצות), היא... נוחרת! רמז נתעב!... או שהיא גורבת את גרביה בנוכחותך... (זה קורה רק פעם אחת בחיי הנישואים של ליידי – למחרת היא מפליגה ליבשת עם קפטן כלשהו ולא חושבת עוד לגרוב גרביים).
 
או... אבל הבה נעצור כאן.