תקציר הספר
 
"כל ארבעת הסיפורים מציגים מבנה משמעות דומה. נקודת המוצא שלהם היא ההרשעה העצמית שמספקים המספרים בתום לב ביחס לשכל הישר ולערכים רווחים, ועליה נוספת תמונת מציאות מקוממת שנדרשת ערנות מסוימת לאבחן עד כמה היא חסרת שחר.
 
כזה הוא תום הלב המצמרר של המספר בסיפור הרצח החביב עליי. כבר במשפט הפתיחה הוא מרשיע את עצמו, לכאורה, בלשון דיווחית פשוטה, ברצח אימו. כשהוא מציין שעשה זאת "בנסיבות מזוויעות במיוחד" הוא מתייחס לסולם ערכים מקובל אולי גם על הקורא, שלפיו מעשה רצח (ורצח אם) יכול להיות מזוויע יותר או פחות. אבל רגע, יכול לחשוב הקורא, האם רצח אם הוא מעשה שרוצח יכול לדווח עליו כלאחר יד, בלי כל חרטה או הסבר, ואחר כך לבוא ולשפוט, כאילו זה העיקר, אם נסיבותיו היו רגילות או מזוויעות במיוחד? "נעצרתי והובאתי למשפט שנמשך שבע שנים", ממשיך המספר ומחזיר אותנו לרגע למחוזות הסבירות, שהרי בחברה מתוקנת דינו של רוצח להיעצר. אבל משפט שנמשך שבע שנים? כשהרוצח מודה בפה מלא בפשעו ואף מזכיר נסיבות מחמירות? הספק מחמיר במשפט הבא. כבדרך אגב אנו למדים ממנו שבמציאות המסופרת בית הדין שבו נידון המקרה האמור הוא "בית הדין לזיכויים", ולא זו בלבד, אלא שהתפקיד המוטל על השופט הוא "לתרץ" פשעים מבעיתים פחות או יותר. 
 
בדברי הפרקליט בפסקה הבאה אנו נחשפים לעיקרון המוסרי או המשפט שפשעים עשויים להיות מבעיתים אך גם "נעימים", ושמידת היותם כאלה עשויה להיבחן רק בהשוואה לפשעים אחרים, נעימים או מבעיתים יותר."
 
מתוך הספר
 
"לאחר שרצחתי את אימי בנסיבות מזוויעות במיוחד נעצרתי והובאתי למשפט שארך שבע שנים. בהנחיותיו לחבר המושבעים ציין שופט בית הדין לזיכויים שהיה זה אחד הפשעים המבעיתים שהוטל עליו אי פעם לתרץ.
         או אז קם פרקליטי ואמר:
         "ברשותו, כבוד השופט, פשעים הם מבעיתים או נעימים רק בהשוואה. אילו היית בקי בפרטי רציחתו של מרשי את דודו שקדמה לה, היית מזהה בעבירתו המאוחרת יותר (אם זו ראויה להיקרא עבירה) דבר מה המעיד על איפוק עדין והתחשבות של בן ברגשות הקורבן. האכזריות המזעזעת של מעשה הקטל הקודם אכן אינה עולה בקנה אחד עם כל השערה פרט לאשמה; ואלמלא העובדה שהשופט המכובד שלפניו עמד לדין היה נשיא חברת ביטוח המבטחת מפני סכנת תלייה, ובה החזיק מרשי פוליסה, קשה לראות כיצד היה מזוכה על דרך ההגינות. אם יואיל כבודו לשמוע על כך לשם עיצוב והדרכת דעתו, ייאות הביש גדא הזה, מרשי, לטרוח, ויגולל את המעשה בשבועה."
         התובע המחוזי אמר: "כבודו, אני מתנגד. הצהרה שכזו שייכת לתחום הראיות, ושלב העדויות בתיק הזה כבר הסתיים. על הצהרת האסיר היה להישמע לפני שלוש שנים, באביב 1881."
         "מבחינת סדר הדין הפלילי," אמר השופט, "אתה צודק, ובבית הדין להתנגדויות וסוגיות סידוריות היית זוכה להכרעה לטובתך. אבל לא בבית הדין לזיכויים. ההתנגדות נדחית."
         "אני מסתייג," אמר התובע המחוזי.
         "אסור לך," אמר השופט. "עליי להזכירך כי על מנת להסתייג עליך לדאוג להעברת התיק הזה לזמן מה אל בית הדין להסתייגויות על סמך בקשה רשמית מגובה כהלכה בתצהירים. בקשה בעניין זה שהגיש קודמך בתפקיד כבר פסלתי בשנתו הראשונה של משפט זה. אדוני פקיד בית הדין, השבע את האסיר."
         משבוצע הליך ההשבעה כמקובל, הצהרתי את ההצהרה הבאה, שהותירה בשופט רושם כה עז בדבר הזילות היחסית של העבירה שבגינה עמדתי למשפט עד שוויתר על כל ניסיון נוסף למצוא נסיבות מקילות, ופשוט הורה לחבר המושבעים לזכות, ואני יצאתי מבית המשפט מבלי שדבק רבב בשמי הטוב.