אוסף של סיפורים קצרים וקצרצרים שראה אור בשם זה ב-1996, מוגש בעריכה חדשה ונוספה לו אחרית דבר מאת ד"ר שחר ברם. חלק מן הסיפורים נכללו בבחינות הבגרות בספרות ובתוכניות הלימודים של בתי הספר התיכוניים.
 
"הוא לא נח לעולם, הזיכרון, גם לא בעונות מתות. במעמקים הוא ממשיך בשלו, קולט ואוגר ושומר, ואי שם בעתיד הרשמים שצבר יקומו לחיים, יתעוררו מיד המקרה או שיד לא מקרית תעיר אותם: בשביל הסופר גם העונות המתות הן מקור חיים, מעיין נובע שיש לחפור אליו, להזיז אבנים וסלעים ולפנות לו דרך באותה שעה שהוא מנסה למצוא את דרכו החוצה כדי לפרוץ כמילים ולמלא את משטח הדף הריק. המשטחים הלבנים שבתוכם מבצבצים איי הזיכרונות הם חלק לא נפרד מהספר הזה. החלל הריק המקיף את המילים הוא חלל הזיכרון, עדות למה שאי אפשר להחיות שוב, ייצוג לשטחים המתים במרחב הפנימי, למה שנותר קבור במעמקים או אולי כבר נמחק ואיננו. זה החלל, אבל בתוכו צפים האיים הללו, המילים שפרצו ומצאו מקום על המשטח הלבן. המילים הללו מעידות לא רק על יכולת השימור של הזיכרון אלא גם על כוחו היוצר, כי הספר הזה אינו מציע מסע אל העבר אלא מסיע את העבר אל ההווה: שברים ורסיסים זוכים לחיים משלהם, חיים עצמאיים שאינם משועבדים ל'אני' שבתוכו נצברו. הספר הזה נותן חיים לחומרי הזיכרון בלי לכפוף אותם לאדון אחד, מין 'אני' או 'סובייקט', שמעכל את כל החומרים כדי לספר את עצמו ולאשש את קיומו בתור ישות לכידה ועקיבה. במקום הקונוונציה הנרטיבית המוכּרת, המעמידה סיפור עשוי כהלכה ו'אני' מוצק ושלם; במקום הסיפור המוכּר בגוף ראשון, סיפור זיכרונותיו של 'האני' המתמיד בשינוייו, הבנוי כרצף זמני-סיבתי ההולך מן העבר אל ההווה ומבטיח את עתידו של 'האני' – במקום אלה מציע לנו הספר סיפורים הרבה, דמויות מתחלפות ופנים משתנות." (מתוך אחרית הדבר לספר, ד"ר שחר ברם, אוניברסיטת חיפה)
 
ככה זה נפתח
 
בכפר צרפתי קטן באוֹבֶרניְי, קצת אחרי שבע וחצי בבוקר, פילחה ירייה את הערפל שעטף עדיין את היער והסתיר את העצים. הכדור פילח ציפור אחת שנפלה מתוך הערפל על העלים המתים, והמשיך בדרכו עד שנפל ארצה רחוק משם. 
 
חזרתי למיטה והבטתי בחלון. 
 
על הזגוגית ניגרו אדים של לילה שנגמר.
 
בחוץ, בשעון הכנסייה שנבנתה במאה השלוש-עשרה, זז מחוג אחד מסִפרה רומית אחת לסִפרה רומית אחרת. 
 
למטה, בתחנת הדלק, מכרו גם פחמים, עצים להסקה ויין שולחני אדום – כל מה שדרוש כדי להניע חיים, כשיש חיים. 
 
היא הייתה עוד מכוסה בסדין ועיניה היו עוד עצומות, אבל היא שאלה מה זה היה, הרעש המפחיד הזה. אמרתי לה שזאת הייתה ירייה של צייד. היא שאלה מה הוא צד, הצייד הזה, ואמרתי לה שהצייד הזה צד ציפור אחת מתוך הערפל. הציפור עמדה בתוך הערפל וניקרה אותו, והוא ירה בה ופגע. היא אמרה שציפורים לא אוכלות ערפל ושאלה אם הצייד הזה לא הייתי, במקרה, אני. אתה יודע שבסוף תספר לי, היא אמרה, הכול אתה בסוף מספר לי. ואם לא, אני אמצא עלים מתים מהיער בתוך הנעליים שלך. שתקתי. היא שאלה אם הציפור השמיעה איזושהי צווחה לפני שנפלה. אמרתי לה שלא, שהציפור נפלה בלי שום צווחה, והיא אמרה שציפורים באמת מנקרות לפעמים ערפל עד שהן נופלות מתוכו. היא חיבקה אותי לתוכה בלי לפקוח את העיניים.