לאון (לב) טרוצקי, הוגה הדעות והמנהיג הרדיקלי הבלתי מתפשר, כותב מנהמת לבו על בנו המת. דבריו המרגשים מציגים פן אנושי של אב שאיבד את היקר לו מכול – בן אהוב, חבר, לוחם שותף לדרך.
 
באמצע ינואר 1938, בפריז, התלונן גבר צעיר על כאבי בטן עזים שאובחנו כתחילתה של דלקת תוספתן. ב-8 בפברואר הוא אושפז ונותח בקליניקה שנוהלה בידי גולים רוסים "לבנים" מתנגדי המשטר הקומוניסטי בברית המועצות. ב-16 בפברואר נותח שנית, אך לא שרד. בן שלושים ושתיים היה במותו. היה זה לֵב לְבוֹביץ' סֵדוֹב, אזרח סובייטי, גולה פוליטי, בנם של לב טרוצקי ונטליה סדוב.
 
"לב סֵדוֹב - בן, חבר, לוחם" / לאון טרוצקי, תורגם על פי הנוסח האנגלי (שתורגם מהמקור ברוסית) בהוצאת Young People's Socialist League, מרס 1938, ניו יורק, ארה"ב.
_______
 
הספדו של טרוצקי מלוּוה בריאיון עיתונאי שערך עִמו הסופר הבלגי-צרפתי ז'ורז' סימנון, שליח היומון "פּארי-סוּאַר", בסגנונו הייחודי המוּכּר מיצירותיו. מרתקות השאלות הנוקבות הרות הגורל שהוא מציג לטרוצקי והתשובות שבצדן – על רקע עלייתו של היטלר לשלטון והצטברות ענני הסערה בשמי אירופה.
 
"אצל טרוצקי" / ז'ורז' סימנון, תורגם מצרפתית מהריאיון המקורי שפורסם בעיתון Paris-Soir ב-16 וב-17 ביוני 1933
 
ככה זה נפתח
 
לב סֵדוֹב – בן, חבר, לוחם / לאון טרוצקי
 
בכותבי שורות אלה, ניצבת לצִדי אִמו של לב סֵדוֹב, ומברקי תנחומים מגיעים עוד ועוד מרחבי העולם. כל אחד מהם מעלה את השאלה הנוראה: "האם באמת ייתכן שחברינו – בצרפת, בהולנד, באנגליה, בארצות הברית, בקנדה, בדרום אפריקה וגם כאן, במקסיקו – משלימים עם העובדה שסדוב איננו עוד?" כל מברק הוא עוד סימן שאכן מת, אבל אנחנו עדיין איננו יכולים להאמין. ולא רק משום שהוא היה בננו הנאמן, המסור, האוהב – אלא כי יותר מכל אדם אחר על פני האדמה הוא נעשָה חלק מאיתנו, מלוּפף סביב שורשי חיינו, שותף למחשבותינו, לפעילותנו, מגִנֵנו, היועץ שלנו והחבר שלנו.
 
בני הדור הקודם, שהצטרפנו לשורותיו בסוף המאה שעברה בדרכנו אל המהפכה – כולם ללא יוצא מן הכלל נשטפו אל מחוץ לזירה. מה שלא הצליחו לעשות המחנות של עבודת הכפייה הצאריסטיות והגלות הקשה והמחלות, הושג בשנים האחרונות בידי סטלין – אויבה הגדול של המהפכה. לאחר הכחדתו של הדור הבוגר חוסלו גם החלקים הטובים ביותר של הדור הבא, שהתעורר ב-1917 וקיבל את הכשרתו במסגרת עשרים וארבעה הגדודים שבחזית המהפכה. כמו כן נרמסו ונכחדו לחלוטין מיטב בני הנוער בני גילו של לב. הוא עצמו שרד בדרך נס, כי יצא איתנו לגלות.
 
במשך השנים של הגירתנו האחרונה התיידדנו עם רבים, ואחדים מהם היו קרובים לנו ביותר ונעשו חלק מחיינו, כמעט בני משפחה. אבל הכרנו אותם בעצם לראשונה בשנים האחרונות, כאשר התקרבנו לגיל זִקנה. לב היה היחיד שהכיר אותנו עוד בצעירותנו. הוא נעשה חלק מחיינו מהרגע הראשון שנעשה מוּדע לעצמו. ולמרות גילו הצעיר נראה לנו כבן גילנו. יחד איתנו עבר את הגלות השנייה: וינה, ציריך, פריז, ברצלונה, ניו אַמְהֶרְסְט, מחנה העצורים בקנדה, ולבסוף פטרוגראד...
 
[...]
 
אצל טרוצקי / ז'ורז' סימנון
 
נפגשתי עם היטלר עשר פעמים, בקייזרהוף, בעת שהוא, מתוח ועצבני, וכבר קנצלר, ניהל את מערכת הבחירות שלו; ראיתי את מוסוליני סוקר נמרצות את מצעדם של אלפי צעירים; וערב אחד, במונפרנאס, זיהיתי את הסילוּאֵט של גנדי, בצללית לבנה שחלפה על פני הבתים ובעקבותיה נשים צעירות פנאטיות.
 
כדי להתקבל לפגישה עם טרוצקי, אני נמצא על גשר שהוא הומה וסואן יותר מפּוֹן-נֵף שבפריז – הגשר שמחבר את קונסטנטינופול הישנה לעתיקה: סטַמבול וגאלאטה. מדוע יהיה לי מעתה הרושם שמדובר ביום א' יפה על הסֵן מצד סן-קְלוּ, בּוֹז'יוַואל או פּוּאַסי? אין לי שמץ של מושג.
 
כל הספינות סביב מְבוך הרציפים מובילות אותי לחשוב על הבַּאטוֹ-מוּש. הן גדולות יותר? ללא ספק. יש להן אפילו מראה ימי מסוים, ולהב המדחף שלהן חותך מים מלוחים. אבל זו שאלה של פרופורציה. כל התפאורה נרחבת יותר, אפילו השמים רחוקים יותר...
 
[...]
 
שאלתי את טרוצקי:
האם אתה סבור ששאלת הגזע תהיה השאלה העיקרית והמכרעת על סדר היום בהתפתחויות שיבואו בעקבות התסיסה הנוכחית? או שתהיה זו השאלה החברתית, הכלכלית או הצבאית?
 
טרוצקי משיב:
"לא, אני רחוק מלחשוב שהגזע הוא גורם מכריע בהתפתחויות שיחולו בתקופה הקרובה. הגזע הוא חומר אנתרופולוגי בוסרי – הטרוגני, לא טהור, מעורב, מעורבב, בלוּל. Mixtum compositum. חומר שההתפתחות ההיסטורית יצרה ממנו מוצרים גמורים-למחצה, לא מושלמים, שהן האומות... המעמדות והקבוצות החברתיות, הזרמים הפוליטיים הנולדים מהם, הם שיכתיבו את גורלה של התקופה החדשה. אני לא שולל כמובן את משמעות האיכויות והקווים המייחדים את הגזעים; אך בתהליך ההתפתחות, מול טכניקת העבודה וטכניקת המחשבה, כל אלה עוברים אל מאחורי הבמה. הגזע הוא אלמנט סטטי ופסיבי, ההיסטוריה – דינמית. איך יכול אלמנט שהוא יחסית חסר תנועה לקבוע בכוחות עצמו את התנועה ואת ההתפתחות? כל הקווים הייחודיים של הגזעים נמחקים בפני מנוע הבעירה הפנימית, בלי שנדבר בכלל על מכונת הירייה.
 
"כאשר היטלר התכונן להקים משטר תואם לטוהר הגזע הגרמאני-נורדי, הוא לא מצא דבר טוב יותר מאשר לגנוב ולחקות את רעיון הגזע הלטיני הדרומי ולחקותו. מוסוליני, בעת המאבק על השלטון, ניצל – אם כי בהיפוך גמור – את הדוקטרינה החברתית של גרמני אחד, או יהודי גרמני, מרקס, שאותו הוא, מוסוליני, כינה שנה-שנתיים קודם לכן 'המורה האלמותי של כולנו'. אם היום, במאה ה-20, הנאצים מציעים להפנות את הגב להיסטוריה, לדינמיקה החברתית ולציוויליזציה כדי לחזור ל"גזע" – מדוע לא לחזור רחוק יותר אחורנית; האנתרופולוגיה – הלא כן? – אינה אלא חלק מהזואולוגיה. מי יודע? אולי בממלכת הפרה-היסטוריה ימצאו הגזענים את ההשראה הגדולה ביותר והבלתי מעורערת לחלוטין לפעילותם היצירתית?"