תקציר הספר
 
"המלחמה כבר הייתה בת שנתיים, ובחורף שלכל אורכו היא חילקה פעם בשבוע תה בבית חולים אנגלו-אמריקני גדול בפריז, היא עברה יום אחד בחצרו עטורת הפרחים בדרך אל המחלקה שלה, ושמעה את אחד הרופאים אומר לאדון חיוור בבגדים אזרחיים ובמשקפיים, "אבל נדמה לי שמיס ספנג היפה ההיא כותבת. אם אתה רוצה משתתפת אמריקנית, למה שלא תבקש ממנה?" ולמחרת בבוקר האדון החיוור הוצג לפניה, ועיניו חייכו אליה לחוצות מבעד למשקפיים שלו כשהפציר בה לתרום סיפור מלחמה סוחף לירחון "הלוחם", שמטרתו לשמח את הפצועים ואת הנכים בבתי החולים הבריטיים. [...] התהליך היה בהתחלה פחות מרנין משציפתה. היא ידעה הרבה כל כך על אודות המלחמה, שבקושי ידעה במה להתחיל; ומצאה את עצמה סובלת מהצפה של רשמים. יתרה מכך, ככל שהרבתה לחשוב על זה, כך הבינה פחות ופחות איך כותבים סיפור מלחמה – או בעצם סיפור כלשהו. למה סיפורים בכלל מתחילים, ולמה הם מסתיימים? החיים הרי רק ממשיכים הלאה והלאה." 
 
מלחמת העולם הראשונה פגשה את וורטון בביתה שבפריז. היא לא נטשה את צרפת כרבים מחבריה, אלא נרתמה לסיוע הומניטרי. השימוש שעשתה וורטון במטאפורות הלקוחות מאסונות טבע כדי לתאר את המלחמה, ממחיש את ההלם שלה מול התפנית ההיסטורית: "כמו מפולת הרים מפלצתית על דרכה של אומה שקדנית ומסודרת, ששיבשה את שגרת חייה, חיסלה את תעשיותיה, קרעה משפחות לגזרים, וכיסתה תחת גל של הרס חסר היגיון את מנגנון הציוויליזציה אשר נבנה בעמל רב ובסבלנות [...]  למרות ההלם, שמן הסתם השפיע על תפיסת עולמה, "לכתוב סיפור מלחמה" מערער על הנחה ביקורתית רווחת שלפיה מלחמת העולם הראשונה גרמה לאדית וורטון לנטוש זמנית את האירוניה – הכלי הספרותי החד ביותר שלה. על אף הטון הקומי והקליל שלו, הסיפור חושף את המורכבות שביחסה של וורטון למלחמה ולהשפעתה על התרבות הספרותית. בספר גם שתי מסות: "חטא הקריאה" ו"אומנות הסיפור הקצר". 
 
 
מתוך הספר
 
המלחמה כבר הייתה בת שנתיים, ובחורף שלכל אורכו היא חילקה פעם בשבוע תה בבית חולים אנגלו-אמריקני גדול בפריז, היא עברה יום אחד בחצרו עטורת הפרחים בדרך אל המחלקה שלה, ושמעה את אחד הרופאים אומר לאדון חיוור בבגדים אזרחיים ובמשקפיים, "אבל נדמה לי שמיס ספנג היפה ההיא כותבת. אם אתה רוצה משתתפת אמריקנית, למה שלא תבקש ממנה?" ולמחרת בבוקר האדון החיוור הוצג לפניה, ועיניו חייכו אליה לחוצות מבעד למשקפיים שלו כשהפציר בה לתרום סיפור מלחמה סוחף לירחון "הלוחם", שמטרתו לשמח את הפצועים ואת הנכים בבתי החולים הבריטיים.
"סיפור טוב ונוגע, מיס ספנג; עם קצת רגש, כמובן, אבל לא כזה שמדכדך או מייאש. אני בטוח שאת מבינה את כוונתי? טרגדיה עם סוף טוב – זה בערך הרעיון. אבל אני משאיר את זה לך; עם הניסיון הרב שלך בעבודת בית החולים את ודאי יודעת בדיוק מה מתאים לטעמם של האומללים האלה. את חושבת שתוכלי לסיים את זה בזמן למועד הגיליון הראשון שלנו? ויש לך תמונה שלך – רצוי במדי אחות – שנוכל לפרסם עם הסיפור? מלכת נוֹרוֹמַניה הבטיחה לנו שיר עם תמונה שלה עושה אמבטיית בוקר לתינוק יורש העצר. אנחנו רוצים שהגיליון הראשון יהיה 'אותנטי', כמו שהצרפתים אומרים; את כל המאמרים יכתבו אנשים שחוו על בשרם את הדברים האלה או היו עדים להם. את היית בחזית, אני מניח? הגעת פעם אחת עד ריימס? מעולה! תני לנו סיפור מטלטל מהחפירות עם סצנה של שיבה הביתה לסיום... סצנה של חג מולד, אם אפשר, כי אנחנו מקווים לצאת לאור בנובמבר. כן – זה בדיוק העניין; ואני אנסה לשכנע את סרג'נט לצייר לנו פצוע בעל עיטור צלב ויקטוריה שחוזר הביתה בערב חג המולד – עם אפקט של שלג."
 
וכי יש פלא שהיא לקחה את זה ברצינות?