תקציר הספר
 
ז'ורז' סאנד, הומניסטית פריזאית, סופרת ערה למצבים חברתיים, יצאה למסע מוזר, מסע שנמשך יום אחד בלבד, כדי להתוודע לתרבות שונה שנמצאת בסכנת הכחדה על ידי ציוויליזציה יומרנית ודורסנית. בלשון חדה וברורה אך פיוטית ולא נטולת אירוניה עצמית, ביקורת חברתית ואהדה לזר והשונה, היא מדווחת בשני מכתבים לידיד קרוב – נוסע צרפתי גדול וחוקר עמים ותרבויות לא-אירופיים ידוע שם - על מסעה האתגרי הצנוע שנמשך כאמור יום אחד בלבד והתנהל לא רחוק מביתה. בסיפורה היא מדווחת הן על מעלותיו של "הפרא האציל" והן על מגרעותיו.
התוצאה: סיפור מפגש מלא קסם של סופרת צרפתייה אירופית רגישה עם אנשים אדומי עור אמריקנים המוגדרים כפראים בפי הציוויליזציה האירופית ומתמודדים עם כוחות חזקים מהם, תוך שהם מחפשים דרך לשרוד מול האירופים לבני העור מבלי לוותר על אורחות חייהם ועל תרבותם המקורית.
 
 
מתוך הספר
 
בכל יום שהציוויליזציה חודרת לתוך הערבה ומחריבה את האוכלוסיות היא מטילה את אימתה על אותם צ'יפים אינדיאנים שניחנו במתת האל הגורלית של ראיית הנולד. היכולת העצובה הזאת היא כה זרה לאיש הטבע, שבאופן כללי, כאשר המיסיונרים גרמו להם לזרוע, לשתול ולגדל בקר – תפוחי האדמה נתלשים ונאכלים בטרם הבשילו, העצים הצעירים נכרתים מרגע שהגיעו לגובהו של רומח והבקר נשחט בהמוניו בידי לוחמים צעירים במסע ציד משעשע. המעשים האלה נעשים בתדירות כה איומה מול עיניהם של זקני שבטים רבים, עדיין ברברים, מפקידים את ילדיהם בידי המיסיונרים כדי שילמדו אותם ויחנכו אותם, ומוותרים ביניהם על שיטת המלחמה הזאת – שיטה שנעשתה הרסנית יותר זה מאה שנה בגלל השימוש בנשק חם, שלא היה ברשותם במשך מאות שנות העבר. האם הציוויליזציה שלנו תצליח להציל את הגזעים האצילים האלה כאשר הם יקבלו אותה באמת? אני בספק, כיוון שאנחנו עצמנו לא ממש מתורבתים, בלשון המעטה, ושתאוות הבצע המגונה של הסחר־מכר רק מספקת סיבות חדשות של הרס ליריבויות ולמלחמות הבין־שבטיות. הסגות הגבול במסגרת מסעות הציד לטריטוריות עתירות חיות בר טובות למאכל הן סיבות למלחמות, ותדירותן עולה יותר ויותר ככל שהשבטים מגורשים זה אחר זה לשם כיבוש הקרקע לצורכי עיבוד. האינדיאנים למדו להחליף את מוצרי הבורסקאות שלהם במוצרים שלנו, ושבט כזה או אחר, השוכן בסמוך לישובים מתורבתים, משמידים כיום איילות וביזוֹנים בשלושה ימים בשביל סחר־מכר, פי שלושה מאשר הרגו בעבר במשך שנה שלמה לצריכתם שלהם. מה תהיה תוצאת המאבק הזה להשמדה שבו הקִדמה הראשונה של הפרא היא הפקרות חסרת מעצורים, כלומר שיטה מרעילה, שימוש בכלים קטלניים יותר מאלה שהיו ברשות אבותיהם, והרס חיות הבר – המשאב היחיד שיש לו? נורא לצפות את האסון שכל הדברים האלה יפילו עליהם. וכשחושבים על כך שכל החירויות שארצות הברית מתהדרת בהן, והיעדר העוני וההשפלה – שמראות לכאורה שהחברה האנגלו־אמריקנית כה נעלה מזו שלנו – אינן נשענות אלא על הדעיכה הממיתה של התושבים המקוריים. האם איננו מתעצבים עמוקות על החוק המפלצתי הזה של הכיבוש, המושל מאז בריאת העולם על גורלם של הגזעים האנושיים?
בין להיכחד בעליבות ובמחסור ובין להסתפח לציוויליזציה הלא מושלמת שלנו, צ'יפים רבים בחרו באופציה השנייה, והשאלה שאינה מרפה ממנהיגי השבטים מדי יום ובתוקף רב היא השאלה: האם להמשיך לחיות באוהל ומן היד אל הפה, לטוב ולרע, לכבוש שטחים משבטים יריבים ולהשתלט על חיות הבר למאכל – או לייצר לבנים, לבנות בתים, להרשות לילדים ללמוד קרוא וכתוב, לעבד את האדמות ולחתום על הסכמי שלום בין־שבטיים. על הצעירים להגן על הרעיונות החדשים בעוד הזקנים נאחזים בישָנים, ואני מודה שבנוגע אליי, אני חושבת שזו שאלה מוזרה. והיא מוזרה יותר ויותר ככל שהזמן עובר!
 
פרטים על המחברת
 
ז'ורז' סאנד נולדה בשם אמאנטין-לוסיל-אוֹרוֹר דוּפֵּן ב-1804 ומתה ב-1876. היא  הייתה פופולארית ונחשבת מאוד ומראשונות הפמיניסטיות. עוד בחייה נודע שמה בצרפת ובאירופה כולה כסופרת מן המעלה הראשונה.