ספר המסות ציידי הפרפרים של מונמרטר משוטט בין ערים ממשיות – פריז, ונציה, תל אביב – למרחבי הספרות והאמנות, בין מחוזות דמיון שלבשו צורה למרחבי נפש שאבדו בזמן. זהו מסע מרהיב, אישי ואוניברסלי כאחד, המזמין את בן התרבות באשר הוא לקחת בו חלק.
"דומה שיותר מכל עקרון סגנוני, צורני או רעיוני המאפיין את המסה, לב לבה אינו אלא ההכרה באפסותה ובגדולתה של הרוח הלומדת את המוות. אמנויות אחרות, מילוליות ולא מילוליות, בדרך כלל אינן עומדות בפיתוי והופכות את הלימוד לקרב – משהו בהן תמיד מנסה לגבור על המוות, לצעוק לעומת הכְּלָיָה או לחייך אליה את חיוך הבשר, חיוך השואב את ביטחונו ממעשה היד והלב. לא כן המסה, שאין בה מיוהרת הנצח. הכליה היא מושא התבוננותה, והבלות הדיון היא מסקנתה המתבקשת, כי אין לה תכלית זולת ההִתלמדות". [מתוך הספר]
אורי הולנדר נולד בתל אביב בשנת 1979. בוגר הקונסרבטוריון הישראלי למוזיקה, תל-אביב. כתב עבודת דוקטור באוניברסיטה העברית על המוזיקה בשירתו של נתן זך. שימש כעמית מחקר במרכז ללימודי יהדות של אוניברסיטת הרווארד, כמנהלו האמנותי של פסטיבל המשוררים הישראלי במטולה וכמבקר במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ". פרסם ספרי שירה, תרגום, מסה ומחקר.
ככה זה נפתח
[מתוך המסה: 'אבן עובר הדרכים']
בראשית המאה העשרים עצרה רכבת נוסעים ב-Gare du Nord. מתוכה הגיח אל הלילה זביגנייב הרברט, שהחל להלך בצעדים מדודים במורד שדרות סבסטוֹפּוֹל. מסתו "אבן מן הקתדרלה" נפתחת בהגירה פרטית זו, שתחנתה האחרונה היתה קתדרלת נוטר-דם. שָׁם, מעל לסן ולרגלי הגַרְגוֹיְלִים, הִכתה בהרברט ההכרה כי לעולם לא יכתוב את הדיסרטציה שלו על פול ואלרי, ושם, לפי עדותו, החל הרומן הממושך שלו עם האמנות הגוֹתית.
לעתים, כשרגליך אינן מוצאות את מקומן ברחוב, טוב ללכת בנתיבים שהספרות צעדה בהם לפניך. עקבתי אחרי הרברט עד לרחוב ריבולי, אלא שערפל הבוקר בְּלָעוֹ בין המון האנשים ודמותו אבדה לי. ידעתי שהמשיך במסעו אל מעבר לגדה השמאלית, אך החלטתי לקטוע את התחקותי אחריו ולחמוק אל השקט. הדממה האצילית ביותר של פריז מצויה בכיכר מוזיאון הלובר – לשם נשאתי פעמַי. כשהגעתי, כבר נשאוני רגלַי מאליהן במורד המדרגות הנעות של ההיסטוריה. [...]
ציידי הפרפרים של מונמרטר
המחבר
אורי הולנדריצא לאור
מרס 2016מספר עמודים
74