"קהלת עומד מחוץ או מעל לזמן. הוא אינו מדבר על מה שהיה, ולא על מה שיהיה, ולא רק מפני שמה שהיה הוא שיהיה. הוא מדבר על ההווה, על מה שיש מתחת לשמיים, מתחת לשמש, על הארץ שלעולם עומדת. באותו הווה יש – כמו שהוא אומר לליבו השומע – עת לכל חפץ, דבר דבור על אופניו, העניין הנכון ברגע הנכון." [מתוך פתח הדבר] מיכאל הנדלזלץ, בשנינות חדה ומתוחכמת אך נגישה לכול, מתבונן דרך משקפיים עכשוויות ביצירתו האלמותית של החכם באדם ומעניק לנו מחרוזת פנינים של תרבות, ידע, לשון ומעל הכול – של חוכמת חיים.
 
 
כך זה נפתח
 
רק שני דברים הם אין־סופיים – היקום, והטיפשות האנושית. רק מלך אחד בירושלים היה יכול לומר על עצמו שהוא ״בן דוד״, והוא החכם באדם, שליבו בחוכמתו (ולהפך). קהלת, כך הוא מכנה את עצמו, מדבר אל קהלו על חילופיות האדם, שהוא לעולם בהווה, לא זוכר ולא ייזכר. לעומתו ״הָאָרֶץ לְעוֹלָם עֹמָדֶת״, כלומר שנצחית היא, אך גם שהיא־היא העומדת, בעוד השמש סובבת סביבה ממזרח למערב וחוזר חלילה, הרוח מסובבת אותה מצפון לדרום, הלוך ושוב, והנחלים אינם מצליחים למלא את הימים ושבים אל המקום, שהוא האל, או גן עדן מקדם. בשנת 1926 פרסם ארנסט המינגוויי את מה שנחשב לחשוב שבספריו, רומן בשם ״וזרח השמש״ (The Sun Also Rises) על קבוצת אמריקנים מפריז הנוסעת לספרד כדי לחזות שם במלחמות פרים. בתחילה שקל לקרוא לרומן ״הדור האבוד״, כפי שכינתה גרטרוד סטיין את הקהילה האמריקנית בפריז שבין מלחמות העולם, אך לבסוף החליט להדגיש את הרמז המקראי, ובמוטו לספר ציטט: ״וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ וּבָא הַשָּׁמֶשׁ וְאֶל־מְקוֹמוֹ שׁוֹאֵף זוֹרֵחַ הוּא שָׁם״