"רוחות מרדניות", ספרו השלישי של ג'ובראן ח'ליל ג'ובראן, ראה אור בלבנון ובארצות הברית ב-1908, כשג'ובראן היה בן 25. הספר מבטא את השקפת עולמו הפילוסופית-חברתית, ומבשר את נושאי כתיבתו ואת הסגנון הספרותי הייחודי שיאפיין אותו ביצירותיו המאוחרות יותר ובראשן "הנביא" ו"כנפיים שבורות". זהו סגנון ריאליסטי-פואטי מעודן, ספוג אהבה וחמלה, שמסתיר מאחוריו תחושות של התקוממות ורוח מתמרדת נגד העוולות שמעוללים בני אדם לחלשים מהם. סיפוריו עוסקים בטבע האדם והעולם, ומאירים מציאות כואבת של אהבה בלתי אפשרית, של מוות ושל התקוממות ומרדנות נגד ממסד מרושע ואכזר. ג'ובראן מוקיע בחריפות יוצאת דופן את צביעותו ואכזריותו של הממסד הדתי העושה יד אחת עם בעלי האדמות וההון, כדי לנצל ולדכא את בני המעמדות החלשים ובכך להעצים את שלטונם ולהגדיל את עושרם. ג'ובראן מתאר את החיים בלבנון, מולדתו, בצבעים רחוקים מלהיות מחמיאים. הוא מתקומם נגד היחס לנשים בחברה המסורתית ומעלה שאלות יסוד מוסריות נוקבות הנוגעות לתפקידה של הדת בחברה. הוא יוצא ב"אני מאשים" חריף ביותר נגד הכנסייה המארוֹנית, מאשים אותה בצביעות ובניצול תמימותם ותום לבם של האנשים המאמינים בה, עד כדי בגידה בעקרונות האמיתיים של הדת שעיקרם אהבת האדם באשר הוא אדם.
 
התקפה חריפה זו על הממסד הכנסייתי עוררה את חמתם של החוגים השמרניים שדרשו למנוע את הפצת הספר בלבנון, סוריה ומצרים.
 
הספר, שתורגם לשפות רבות והודפס במהדורות אינספור, שומר על חיוניותו גם כיום, והוא נמצא על מדפי חנויות הספרים במערב אירופה ובארצות הברית.
 
מתוך הספר
 
מתוך: "מאדאם רוז האני"
 
אומלל הגבר אשר אוהב אישה ונישא לה ויוצק לרגליה את זיעת עורו ודם גופו ואת חיי לבו, ושׂם בידיה את פירות עמלו ואת שכר חריצותו; כי כאשר הוא מתעורר לאטו הוא מגלה שהלב אשר אותו ניסה לרכוש ניתן ללא תשלום ובכנות לאיש אחר, על כל תענוגות סודותיו הנסתרים ואהבתו העמוקה. אומללה היא האישה המתעוררת משוויון הנפש וחוסר המנוחה של הנעורים ומוצאת את עצמה בביתו של גבר הממטיר עליה את זהבו הנוצץ ומתנות יקרות ערך ומעניק לה את כל הכבוד והחסד של אירוח נדיב, אך אינו מסוגל לספק את נפשה באותו יין שמֵימי אשר אלוהים יוצק מעיניו של גבר אל לבה של אישה.
 
את רשיד בֵּיי נַמְעַאן הכרתי בילדותי. הוא היה לבנוני שנולד והתחנך בביירות. כיוון שהיה בן למשפחה עתיקה ועשירה ששימרה את המסורת וההדר של אבותיה, רשיד אהב לספר על אירועים שונים שעיקרם ביוחסין של אבות אבותיו. בחיי היום-יום שלו הוא המשיך לנהוג על פי אמונותיהם ומנהגם שרווחו באותם ימים במזרח התיכון.
 
רשיד ביי נמעאן היה נדיב וטוב לב, אך כמו רבים מן הסוּרים [1] הוא הסתכל רק על הדברים השטחיים ולא על המציאות. אף פעם לא הקשיב לקול לבבו אלא העסיק את עצמו בציות לקולות סביבתו. הוא שעשע את עצמו בחפצים נוצצים שסנוורו את עיניו ואת לבו והסתירו את סודות החיים. נפשו הוסטה מהבנתם של חוקי הטבע וביקשה סיפוק מיידי וזמני. הוא היה מן האנשים הממהרים להתוודות לפני אחרים על אהבתם או רתיעתם, ואחר כך מתחרטים על גחמותיהם כאשר כבר מאוחר מדי להחזיר את המצב לקדמותו. וכתוצאה מכך מנת חלקם היא קלון ולעג במקום סליחה או עידוד.
 
 
מתוך: "זעקת הקברים"
 
האֶמיר חצה את אולם בית המשפט והתיישב בכיסא המרכזי בעוד לימינו ולשמאלו מתיישבים חכמי הארץ. השומרים התמתחו לדום, מזוינים בחרבות ובכידונים, והאנשים שבאו לצפות במשפט נעמדו וקדו בטקסיות לפני האמיר אשר מעיניו קרנה עוצמה שהחדירה אימה לנפשותיהם ופחד ללבם. כשהשתרר שקט באולם והתקרבה שעת הדין, הרים האמיר את ידו וצעק: "הָביאו את הפושעים בזה אחר זה ואִמרו לי מה פשעו של כל אחד ואחד מהם."
 
דלת בית הכלא נפתחה כמו לועהּ המפהק של חיית טרף אכזרית. מהפינות האפֵלות של הצינוק אפשר היה לשמוע את הדי שקשוק השרשראות עם אנחותיהם ויבבותיהם של האסירים. קהל הצופים היה להוט לראות את טרפו של המוות שיגיח ממעמקי התופת. לאחר דקות מספר יצאו שני חיילים כשהם מוליכים איש צעיר אשר זרועותיו כפותות לאחור. מפניו חמורות הסבר ניבטו אצילות רוח ואומץ לב. הם עצרו אותו במרכז האולם, והחיילים צעדו מספר צעדים לאחור. האמיר הסתכל בו במבט חודר ואמר: "מה פשעו של אדם זה שעומד לפני זקוף וגא כמנצח?" אחד החצרנים ענה: "הוא רוצח מסוכן. אתמול הרג את אחד מפקידי האמיר שהיה בשליחות חשובה בכפרים הסמוכים. בעת שנאסר אחז עדיין בחרב נוטפת הדם." האמיר קטע אותו בזעם: "הַחזירו את האיש לכלא האפל, כִּפתו אותו בשלשלאות כבדות, ועם עלות השחר הַתיזו את ראשו בחרב שלו עצמו והַשליכו את גופתו בלב יער כדי שהחיות יאכלו את בשרו והאוויר יישא את הריח אל אפם של בני משפחתו ושל ידידיו למען יזכרוהו." האיש הצעיר הוחזר לכלא, והאנשים מתבוננים בו בעיניים מלאות עצב, כי צעיר ויפה תואר היה האיש, גבר באביב חייו.
 
_____________
[1] ב-1908, שנת הופעתו של ספר זה בלבנון ובארצות הברית, סוריה העות'מאנית כללה גם את לבנון, ירדן ופלסטין.