תקציר הספר
מן המפורסמות הוא שהיחסים בין גורקי לטולסטוי הם מן המורכבים ביותר – אם לא המורכבים ביותר - בתולדות הספרות הרוסית. גורקי הצעיר העריץ את טולסטוי ואילו האחרון התייחס לידידו הצעיר - שלא לומר תלמידו המובהק – בנימה של לגלוג אך גם בקנאה סמויה ועדיין נראית לעין. גורקי הצעיר הגיב מצדו בהערות נוקבות אך תמיד תוך שמירה על כבודו של מורו ורבו.
כך או כך, המפגש הזה בין טולסטוי מטיף לאמונה דתית טהורה ולאי-אלימות ובין גורקי, הסופר הצעיר הזועם, המורד והמתקומם, יוצר טקסט מרתק שמוסיף עומק לדמויותיהם של שני גדולי הספרות הללו ולעצם האפשרות לקיים מפגש פורה ומפרה בין שתי השקפות עולם.
מתוך הספר
"גלוי לעין שהמחשבה המכרסמת בליבו לעיתים תכופות יותר ממחשבות אחרות, היא מחשבה על אלוהים. לפעמים נדמה שזו אף אינה מחשבה, אלא התנגדות דרוכה למשהו שהוא חש שרובץ מעליו. הוא מדבר על כך פחות ממה שהיה רוצה, אבל חושב – תמיד. ספק רב אם זה מסממני הזִקנה, צפיית המוות המתקרב – לא, סבורני שסיבת הדבר היא גאווה אנושית יפה עד מאוד. וגם קמצוץ של עלבון, כי אם אתה לב טולסטוי, עלבון גדול הוא לבטל את רצונך בפני סטרפטוקוקוס כלשהו. אילו היה חוקר טבע, היה מגיע כמובן לסברות גאוניות, מגלה תגליות גדולות.
יש לו ידיים נפלאות – אינן יפות, משׂורגות בשל התרחבות הוורידים, ובכל זאת מלאות הבעה יחידה במינה וכוח יצירה. יש להניח שידיים כאלה היו ללאונרדו דה וינצ'י. בידיים כאלה אפשר לעשות הכול. לפעמים, בשעת דיבור, הוא מניע את אצבעותיו ומקמץ אותן בהדרגה לאגרוף, אחר כך פותח אותן פתאום ובשעת מעשה משמיע אמירה נאה, כבדת משקל. הוא דומה לאל, לא לאלוהי צבאות או לאחד משוכני האולימפוס, אלא לאל רוסי שכזה, "היושב על כס מעץ אדר תחת תרזת זהב". אף שאין בו הוד והדר יתרים, אפשר שהוא ערום יותר מכל שאר האלים.
עדנת נשים ביחסו לסוּלֶרז'יצקי*. את צ'כוב הוא אוהב אהבת אב, אפשר לחוש בה את גאוות היוצר, אך סוּלֶר בפירוש מעורר בו רוך, עניין תמידי והתפעלות, שכמדומה, לעולם אינה מעייפת את המכשף. אפשר לומר שיש ברגש הזה דבר מה משעשע במקצת, כאהבתה של בתולה זקנה לתוכי, לכלבון, לחתול. סולר הוא כעין ציפור חופשייה להפליא מארץ זרה, לא נודעת. מאה אנשים כמותו היו עשויים לשנות את פניה ואת נפשה של עיר קרתנית כלשהי. את פניה ירסקו, ואת נפשה יגדשו בלהיטות אחר מעשי קונדס פראיים, מלאי כישרון. קל ושמח לאהוב את סולר, וכשאני רואה את הזלזול שהנשים מגלות כלפיו, הן מעוררות בי פליאה וכעס. ואולם יכול להיות שהזלזול מסתיר מאחוריו זהירות. אין לבטוח בסולר. מה הוא יעשה מחר? אולי יטיל פצצה ואולי יצטרף למקהלה בפונדק. המרץ שבו יספיק לשלושה עידנים. אש החיים שבו מרובה כל כך, עד שנדמה שהוא מגיר זיעה, זורה ניצוצות כמו ברזל מלובן.אבל פעם אחת הוא התכעס על סולר כהוגן. ליאוֹפּוֹלד הנוטה לאנרכיזם נהג לדבר לעיתים תכופות ובלהט על חופש הפרט, ול' נ'** היה תמיד מקניט אותו במקרים כאלה.
אני זוכר שסולרז'יצקי השיג איפשהו חוברת צנומה מאת הנסיך קרוֹפּוֹטקין שהלהיבה אותו***, ויום שלם סיפר לכולם על תבונת האנרכיזם, אגב התפלספות מוחצת.
"אח, ליוֹבוּשׁקָה, תפסיק, נמאסת," אמר ל' נ' במורת רוח, "אתה חוזר כמו תוכי על מילה אחת – חופש, חופש. אבל היכן, במה, גלומה משמעותה? הרי אם תזכה לחופש במובן שאתה מייחס לו, מה יהיה, איך אתה מדמיין את זה לעצמך? מבחינה פילוסופית – רִיק ללא תחתית, ובחיים, הלכה למעשה – תהיה עצלן, פושט יד. מה יקשור אותך – אם תהיה חופשי במובן שאתה מייחס לַדבר – לחיים, לבני אדם? הנה, הציפורים חופשיות, ובכל זאת הן מקננות. ואתה אפילו לא תקנן,