תקציר הספר
 
בסתיו 1880 הצטרף גי דה מופסאן בן השלושים לאימו באי קורסיקה. האם סבלה ממחלת עצבים כרונית ואהבה לנסוע לטיפול באי שאת נופיו תיארה כ"פראיים לגמרי, בעלי יופי ראשוני". 
מופסאן, שכבר זכה לפרסום ולהערכה בזכות סיפורו "כדור שומן"*, שאותו הגדיר פְלובֵּר כ"יצירת מופת", בילה כמה שבועות ב"אי היופי", L'île de Beauté, כפי שמכונה האי קורסיקה זה עידן ועידנים. בתקופה קצרה זו ספג הסופר הגאון חוויות שהפכו ביד האמן שלו ובדמיונו העשיר לרשימות, והן פורסמו בכתב העת הספרותי הפריזאי הנחשב "ז'יל בְּלאס" וביומון הנפוץ "לֶה גוֹלוּאָה". ברשימות אלה השתמש לכתיבת סיפורים קצרים שהמכנה המשותף שלהם הוא קורסיקה, נופיה ואנשיה, בעיקר אנשיה. 
מה שמשך אותו לאי הים תיכוני בעקבות המנטור הגדול שלו גוסטב פלובר היו נופי בראשית, טיפוסים של איכרים, שודדים, אורחות חיים ומנהגים שמבוססים על כבוד, אהבה, שנאה, נקמה, ידידות, נאמנות – הכול במצב ראשוני שנושם אנושיות ואכזריות קדמונית. לא מדובר ב"פרא האציל" של ז'אן־ז'אק רוסו, ולא בגן העדן המיוחל של הטבע. מופסאן המפוכח מצא כאן הזדמנות לטבול את קולמוסו בטבע האדם על כל מאפייניו. מאפיינים אלה הם חלק בלתי נפרד מאמנותו ומצויים בלב כל יצירותיו: האדם על חולשותיו, גדלותו וקטנותו, כפי שהוא ראה ותפש אותו במבטו הספרותי. כך גם הסיפורים מקורסיקה שבהם מתאפיין האדם הקורסיקאי כיצור "אנושי מפלצתי". זהו אדם קיצוני בכול: בטוב וברע, באכזריות ובחמלה, בנקמנות ובסליחה.
נקודה מעניינת: פרידריך ניטשה פיתח אובססיה לקורסיקה. אף שבריאותו הרופפת לא אִפשרה לו לבקר ולוּ פעם אחת באי שבו שאף לבלות את שארית ימיו. בעיני רוחו ראה הפילוסוף הגרמני סיכוי שבאי שהוליד את האיש החזק, הלוחם הגברי נפוליאון, הוא ימצא את טיפוס "האדם העליון"**, האדם שחייו מתנהלים מעבר לטוב ולרע.
אך נחזור למופסאן. נפעם מנופיו הנשגבים והייחודיים של האי שלכד אותו בקסמיו חזר הסופר לקורסיקה כשנה אחרי שהותו הראשונה שם עם אימו. רישומם העז של ביקוריו שם בא לידי ביטוי בסיפורים שלפניכם, שנכתבו וראו אור בשנים 1880–1885.
כאן המקום לציין שקורסיקה המשתקפת בסיפוריו, על תרבותה, אנשיה והיחסים ביניהם, אינה בהכרח קורסיקה האמיתית אלא פנטזיה רומנטית אפלה, מוארת בכישרונו הגאוני של גי דה מופסאן.
 
מתוך הספר
 
"הדרך עלתה לאיטה בלב היער של אַיְטוֹן***. עצי האשוח הגבוהים לאין שיעור פרשו מעל ראשינו קימרון הומֶה, השמיעו מעין תלונה ממושכת ונוגה. מימין כמו משמאל גזעיהם הדקים והזקופים יצרו מעין צבא של גלילי אורגן, ומתוכם נבעה כמדומה המנגינה המונוטונית של הרוח בצמרות.
מקץ שלוש שעות הליכה התבהר המון העמודים הארוכים ובלולים. פה ושם אורן הסלע הענק, מופרד מן האחרים, פתוח כמו מטרייה גדולה לאין שיעור, פרש את כיפתו הירוקה כהה. ופתאום הגענו אל קצה היער, כמאה מטרים מתחת לערוץ המוביל אל העמק הפראי של ניוֹלוֹ.
על שתי הפסגות התמירות החולשות על מעבר זה כמה עצים עתיקים נעווי צורה כמו טיפסו בעמל רב, כמו סיירים שיצאו לדרך לפני ההמון המצטופף אחריהם. משסבנו לאחור ראינו את כל היער כולו פרוש מתחתינו, דומה לקערה ענקית של יַרְקוּת ששוליה, שנראו כנוגעים בשמיים, היו בנויים מסלעים עירומים שסגרו עליה מכל העברים.
יצאנו שוב לדרך ועשר דקות מאוחר יותר הגענו אל המצר.
אזי ראיתי ארץ מדהימה. מעבר ליער אחר, עמק, אך עמק שלא ראיתי כמותו מימי, ישימון של אבן שאורכו כשלושים מטר, חפור בין הרים בגובה אלפיים מטר ללא שדה, ללא עץ נראה לעין. זהו הניולו, מולדת החירות הקורסיקאית, המבצר הסגור ומסוגר שפולשים מעולם לא הצליחו לגרש ממנו את יושבי ההרים.
המלווה שלי אמר לי: "כאן גם מצאו מחסה כל השודדים שלנו."
עד מהרה היינו בתחתית החור הפראי הזה, היפה לאין שיעור.
לא עשב, לא צמח. גרניט, אך ורק גרניט. עד אין ראות נִכחנו, מדבר של גרניט מנצנץ, מחומם כמו תנור בידי שמש קוצפת, שנתלתה, כמדומה, בכוונה מעל ערוץ אבן זה. כאשר נושאים את העיניים לעבר פסגות אלה נעצרים מסומאים ונדהמים. הן נראו אדומות ומשוננות כמו גדילים של אלמוגים כי כל הפסגות הללו בנויות משחם ארגמני, והרקיע מעל נדמה כסגול, כלילך דהוי עקב קרבתם של הרים מוזרים אלה. למטה מזה הגרניט אפור ומנצנץ, ומתחת לרגלינו הוא נראה מרוסק, כתוש. אנחנו צועדים על אבקה בוהקת. מימיננו, בתלם ארוך ומתעקל, אשד רועש נוהם וזורם. ואדם מתנודד מתחת לחום זה, בתוך האור הזה, בעמק הבוער, הצחיח, הפראי הזה, המנותק בידי ערוץ זה של מים סוערים שנדמה כי הם ממהרים לנוס, לא מסוגלים להפרות את הסלעים הללו, אבודים בכבשן זה הגומע אותם בצימאון מבלי שיחדרו אליו וירעננו אותו.
אך לפתע פתאום הופיע לימיננו צלב עץ קטן שקוע עמוק במצבור אבנים קטן. גבר נרצח שם. ואמרתי לבן לווייתי:
"ספר לי, בבקשה, על השודדים שלכם."
הוא אמר:
"הכרתי את הנודע מכולם, סֶנְט־לוּסִי האיום, אספר לך את סיפורו."
***
אביו נהרג בקטטה בידי איש צעיר מאותו מחוז, כך אמרו, וסנט־לוסי נותר לבדו עם אחותו. הוא היה בחור חלש וביישן, נמוך קומה, חולה לעיתים מזומנות, נטול כל מרץ וכוח. הוא לא הכריז על ונדטה לרוצח אביו. כל בני משפחתו באו אליו, הפצירו בו שינקום. הוא נותר חירש לאיומיהם ולתחינותיהם.
אזי, לפי המנהג הקורסיקאי, אחותו, זועמת, הסירה מעליו את בגדיו השחורים, כדי שלא יקיים את האבל על מת שנותר ללא נקמה. הוא נותר שווה נפש אפילו לנוכח פגיעה זו ובמקום ליטול את הרובה הטעון עדיין של אביו, הוא הסתגר, לא יצא עוד מביתו, לא העז לעמוד לנוכח מבטיהם רוויי הבוז של בחורי המקום.
חלפו חודשים. נדמה היה שהוא שכח את הפשע וחי עם אחותו בעומק בית מגוריו.
אך יום אחד האיש שנחשד ברצח התחתן. לא נראה שסנט־לוסי התרגש לשמע ידיעה זו, אך החתן, כנראה כדי להתגרות בו, בלכתו לכנסייה עבר לפני ביתם של שני היתומים.
האח והאחות, ליד חלונם, אכלו עוגות קטנות אפויות, והגבר הצעיר ראה את מסע הכלולות צועד לפני ביתו. פתאום הוא החל לרעוד, קם ממקומו בלי אומר, נטל את הרובה התלוי מעל האח ויצא החוצה.
כאשר דיבר על כך לימים הוא אמר: "אני לא יודע מה קרה לי. זה היה כמו חום זורם בדמי. הרגשתי טוב טוב שצריך לעשות את זה, שלמרות הכול אני לא יכול להימנע, והחבאתי את הרובה במאקי, על הדרך לקורט."
שעה לאחר מכן הוא שב הביתה בידיים ריקות, נראה כרגיל, עצוב ועייף. אחותו חשבה שהוא אינו חושב עוד על מאומה.
אך ברדת הלילה הוא נעלם".
 
_______________________________________________________
* Boule de Suif, 1879. [העורך].
** Thierry Ottaviani, Nietzche et la Corse, Éditions Maia, 2018. [העורך].
*** Aïtone, יער קרוב ליישוב אֵביזָה, פארק של ירק ומפלים.