תקציר הספר
 
שתי מסות על אופנה, אמנות ויופי, סיפור קצר ושישה קצרצרים פואטיים:
"הפילוסופיה של הלבוש", "לסטודנטים לאמנות", "הספינקס ללא סוד", "שש פואמות בפרוזה"
 
המסה "הפילוסופיה של הלבוש" ראתה אור לראשונה ב"ניו יורק טריביון" ב-19 באפריל 1885. הטקסט נותר עלום עד שהתגלה לחוקרים ב-2012 ונכלל בספר Wilde On Dress, פרי עטו של חוקר יצירתו של ויילד, ההיסטוריון ג'ון קוּפֶּר שנה לאחר מכן. במסתו מתייחס אוסקר ויילד לרפורמת הלבוש הוויקטוריאני בהקשר לאמנות. יצוין כי מסה זו נחשבת ליצירתו העיונית הראשונה של ויילד שלפניה כתב רק פרוזה. מסה זו הייתה חלק מהרצאות שערך ויילד באנגליה ובאירלנד בנושא לבוש בין השנים 1883 ל-1888. במסה זו מופיעה לראשונה בדפוס הגדרתו המפורסמת של אוסקר ויילד את האופנה: "אופנה היא בסך הכול צורה של כיעור בלתי נסבל עד כדי כך שאנו נאלצים להחליף אותו מדֵי שישה חודשים!"
 
מתוך הספר
 
בשנים האחרונות חלה, הן באמריקה והן באנגליה, התפתחות ניכרת בטעם האמנותי. כבר אי אפשר להיכנס לביתם של מי מידידינו בלי להבחין שם מיד בשינוי עצום. יש התייחסות עמוקה יותר לצבע, התייחסות עמוקה יותר לעידון הצורני, כמו גם תחושה שהאמנות עשויה להטביע בדברים הפשוטים ביותר של משק הבית חותם כלשהו של חן וחסד. אבל קיים גם צד שלם של חיי אנוש, שנותר כמעט כולו כשהיה. וכוונתי היא כמובן ללבושם של גברים ונשים...
 
לא פעם האשימו אותי בייחוס חשיבות רבה מדי לבגד. תשובתי היא שהבגד כשלעצמו נטול כל חשיבות בעינַי. בעצם ככל שהבגד נראה שלם יותר על בובת התצוגה בחנותו של החייט, כך ראוי הוא פחות ללבישה. התלבושות היפהפיות באטֶליֵה של מ' וורת'* נראות לי כמו ספלים מקאפּוֹ דִי מוֹנטֶה שעשויים פיתולים וידיות אלמוגים ומכוסים פנתאון של אֵלים ואֵלות לבושים ברִגשה רמה ובתבליט רם עוד יותר. כלומר, דברים מסקרנים למראה, אולם לחלוטין לא שימושיים. החייטים הצרפתים סבורים כי נשים נוצרו בידי ההשגחה העליונה במיוחד עבורם, על מנת להציג לראווה את סחורתם היקרה והמתוחכמת. אני מאמין שבגד נוצר לשרת את האנושות. הם חושבים שיופי ניכר בקישוטי גדילים וסלסולים. לי אין עניין בגדילים ואיני יודע סלסולים מהם, אבל יש לי עניין עצום בפלאיו ובחינו של גוף האדם, ואני מאמין כי העיקרון המקודש והראשון במעלה של האמנות אומר שהיופי הוא תמיד אורגני ונובע מבפנים ולא מבחוץ, נובע משלמות קיומו שלו ולא מתוספים חיצוניים. וכי לפיכך יופיו של הלבוש תלוי לגמרי בנפלאות העוטה אותו, וכן בחופש ובתנועה שאיננו מעכב.
[...]
 
בדרכו
 
כאשר מת נרקיסוס השתנה אגם המים שממנו התענג, והיה מאגן מים מתוקים לאגן דמעות מלוחות, ובאו הנימפות המתייפחות מדרך היער כדי לשיר לאגם ולהעניק לו נחמה.
וכשראו הן כי האגם הפך מאגן מים מתוקים לאגן דמעות מלוחות, התירו את תלתליהן הירוקים וקראו לאגם ואמרו, "אין פלא שאתה מתאבל כך על נרקיסוס, כה יפה הוא היה."
"האומנם היה נרקיסוס יפה?" אמר האגם.
"מי אמור לדעת זאת טוב ממך?" השיבו הנימפות. "על פנינו הוא אך בקושי חלף, אבל את פניך הוא שיחר, והיה רובץ על גדותיך ומביט לתוכך, ובמראת מימיך השתקף יופיו."
וענה האגם, "אבל אני אהבתי את נרקיסוס מפני שברובצו על גדותי ובהביטו לתוכי, ראיתי אני בעיניו את השתקפות יופיי שלי."
 
_________________________________________
*בית האופנה הצרפתי וורת' הוקם ב-1858. [כל ההערות הן של המתרגמת].
 
פרטים על הספר
 
בחזית העטיפה: בובת תצוגה, צילום: ראובן מירן, לינדן, מדינת וושינגטון, ארה״ב.