קלוד דביסי תרם תרומה נכבדה להתפתחות המוזיקה במאה העשרים ונחשב למקורי מבין פורצי הדרך במוזיקה בכלל. דרך כתיבתו שונה מכל מה שנכתב לפניו ואף אחריו, והוא זרם באפיק ייחודי לו.
 
על אף הדיסוננסים הרבים והסולמות השונים שהשתמש בהם, המוזיקה שלו נעימה וקליטה ולא ניתן לחוש בחריפות טורדת או צורמת כלשהי. אם לנקוט בלשונו של דביסי, הרי שהוא השתמש בהרמוניות שאינן מצויות בספרינו, שהנן צלילי הטבע המסתוריים.
 
מי שהאזין ליצירות של דביסי לא ישכחן במהרה. יש בהן מן החן המיוחד וזהותו של המחבר טבועה בהן. ישנם כאלה שמכנים את המוזיקה שלו 'מוזיקה ציורית', ואכן, יחסו של דביסי לאמנות הציור היה עמוק. לא פעם אמר לידידיו: "אִלמלא עסקתי במוזיקה הייתי עוסק בציור." ואמנם רבות מיצירותיו חיבר בהשראת ציורים, לצד יצירות שחוברו בהשפעת מראות טבע או כאלה שחזה בדמיונו בהשפעת מוזיקה או ספרים. [צ"צ, מתוך המבוא לספר]
 
מדברי פרופ' אריה ורדי: "צבי צֹרי מזמין אותנו למסע תרבותי ואסתטי מרתק; הדמויות בספרו חיות לנגד עינינו והצלילים העולים מבין דפיו מצטרפים אל גן הקסמים של יצירות אלמותיות. אכן, בספר הגדול והמקיף הזה יש משום תרומה ניכרת להיכרות עמוקה הן עם דביסי כאדם, והן עם יצירתו הענֵפה."
 
ככה זה נפתח
 
 ב-30 בנובמבר 1861, לאחר שמנואל אשיל דביסי נשא לאישה את ויקטורין מנורי, פנו בני הזוג לעיירה סן ז'רמן אן לֵהשליד פריז, כדי להקים שם את ביתם. הם שכרו חדר בבניין בן שלוש קומות. בקומה השנייה התגוררו, ובקומת הקרקע חכרו חנות לממכר כלי חרס וחרסינה. 
 
שנתיים ניסו את מזלם בעיירה הזאת, ללא הצלחה. בינתיים נולד להם בנם בכורם אשיל קלוד, ב-22 באוגוסט 1862, ושנה לאחר מכן, בחודש ספטמבר, נולדה הבת אדל.
 
בתום השנה השנייה למגוריהם בסן ז'רמן אמר מנואל לאשתו: "כפי שאת רואה, לא נוכל להחזיק מעמד כאן. החנות מביאה לנו הפסדים ואנו עלולים להגיע בקרוב לפשיטת רגל. הרהרתי בדבר והגעתי לכלל מסקנה שעלינו לעבור לגור בפריז. אני מקווה ששם אמצא עבודה כלשהי." 
 
"אתה צודק, יקירי," אמרה, "איננו יכולים להמשיך כך. אני מציעה שתחילה נעבור לגור בבית אמי ברובע קְלישי שבפריז, ובינתיים תחפש עבודה. לאחר שתמצא עבודה נעבור למעון משלנו." 
 
ואכן, משפחת דביסי עברה לגור בבית הסבתא אֶדְמֵה. מנואל אמנם לא מצא עבודה קבועה, אך הסתדר בעבודות מזדמנות וכעבור זמן מה עברה המשפחה לדירה ברחוב פיגאל. קשה היה מצבם הכלכלי, והמצב בצרפת כולה לא היה קל. הימים היו ימי שלטונו של נפוליאון השלישי ואי יציבות שררה בכול. 
 
אשיל היה אהוב מאוד על הוריו. עוד בהיותו רך בשנים נהג האב לקחתו עמו להאזין לתזמורת צבאית שנהגה להופיע באחת הכיכרות או בפארק. לעתים אף לקח אותו לתערוכת תמונות באחת הגלריות. הילד אהב את הביקורים הללו ולא פעם דחק באביו שיקח אותו הן להאזין לתזמורת והן להתבונן בתמונות. 
 
אשיל הקטן ניחן בשמיעה טובה. לא פעם, כאשר ישבו בני הזוג לסעוד והילד שיחק לידם, קלטה אוזנם שירים ששר לעצמו. מרוכז היה בעיסוקו, ובדרך כלל ליווה את מעשיו בשירה. את שירי הערש ששרה לו אמו לפני שנרדם ידע בעל פה, וכששמעה שהוא מפזם אותם לעצמו שמחה מאוד.
 
עברו חמש שנים, ובספטמבר 1867 נולד עמנואל, הבן השלישי. באותו זמן מצא מנואל עבודה בבית דפוס. הפעם עברה המשפחה להתגורר ברחוב סנט הוֹנוֹרֵה 69.
 
יום אחד הגיע לביקור אחיו של מנואל. הוא היה מוזיקאי ושימש מנצח בתזמורת