קלוד דביסי תרם תרומה נכבדה להתפתחות המוזיקה במאה העשרים ונחשב למקורי מבין פורצי הדרך במוזיקה בכלל. דרך כתיבתו שונה מכל מה שנכתב לפניו ואף אחריו, והוא זרם באפיק ייחודי לו.
 
על אף הדיסוננסים הרבים והסולמות השונים שהשתמש בהם, המוזיקה שלו נעימה וקליטה ולא ניתן לחוש בחריפות טורדת או צורמת כלשהי. אם לנקוט בלשונו של דביסי, הרי שהוא השתמש בהרמוניות שאינן מצויות בספרינו, שהנן צלילי הטבע המסתוריים.
 
מי שהאזין ליצירות של דביסי לא ישכחן במהרה. יש בהן מן החן המיוחד וזהותו של המחבר טבועה בהן. ישנם כאלה שמכנים את המוזיקה שלו 'מוזיקה ציורית', ואכן, יחסו של דביסי לאמנות הציור היה עמוק. לא פעם אמר לידידיו: "אִלמלא עסקתי במוזיקה הייתי עוסק בציור." ואמנם רבות מיצירותיו חיבר בהשראת ציורים, לצד יצירות שחוברו בהשפעת מראות טבע או כאלה שחזה בדמיונו בהשפעת מוזיקה או ספרים. [צ"צ, מתוך המבוא לספר]
 
מדברי פרופ' אריה ורדי: "צבי צֹרי מזמין אותנו למסע תרבותי ואסתטי מרתק; הדמויות בספרו חיות לנגד עינינו והצלילים העולים מבין דפיו מצטרפים אל גן הקסמים של יצירות אלמותיות. אכן, בספר הגדול והמקיף הזה יש משום תרומה ניכרת להיכרות עמוקה הן עם דביסי כאדם, והן עם יצירתו הענֵפה."
 
ככה זה נפתח
 
 ב-30 בנובמבר 1861, לאחר שמנואל אשיל דביסי נשא לאישה את ויקטורין מנורי, פנו בני הזוג לעיירה סן ז'רמן אן לֵהשליד פריז, כדי להקים שם את ביתם. הם שכרו חדר בבניין בן שלוש קומות. בקומה השנייה התגוררו, ובקומת הקרקע חכרו חנות לממכר כלי חרס וחרסינה. 
 
שנתיים ניסו את מזלם בעיירה הזאת, ללא הצלחה. בינתיים נולד להם בנם בכורם אשיל קלוד, ב-22 באוגוסט 1862, ושנה לאחר מכן, בחודש ספטמבר, נולדה הבת אדל.
 
בתום השנה השנייה למגוריהם בסן ז'רמן אמר מנואל לאשתו: "כפי שאת רואה, לא נוכל להחזיק מעמד כאן. החנות מביאה לנו הפסדים ואנו עלולים להגיע בקרוב לפשיטת רגל. הרהרתי בדבר והגעתי לכלל מסקנה שעלינו לעבור לגור בפריז. אני מקווה ששם אמצא עבודה כלשהי." 
 
"אתה צודק, יקירי," אמרה, "איננו יכולים להמשיך כך. אני מציעה שתחילה נעבור לגור בבית אמי ברובע קְלישי שבפריז, ובינתיים תחפש עבודה. לאחר שתמצא עבודה נעבור למעון משלנו." 
 
ואכן, משפחת דביסי עברה לגור בבית הסבתא אֶדְמֵה. מנואל אמנם לא מצא עבודה קבועה, אך הסתדר בעבודות מזדמנות וכעבור זמן מה עברה המשפחה לדירה ברחוב פיגאל. קשה היה מצבם הכלכלי, והמצב בצרפת כולה לא היה קל. הימים היו ימי שלטונו של נפוליאון השלישי ואי יציבות שררה בכול. 
 
אשיל היה אהוב מאוד על הוריו. עוד בהיותו רך בשנים נהג האב לקחתו עמו להאזין לתזמורת צבאית שנהגה להופיע באחת הכיכרות או בפארק. לעתים אף לקח אותו לתערוכת תמונות באחת הגלריות. הילד אהב את הביקורים הללו ולא פעם דחק באביו שיקח אותו הן להאזין לתזמורת והן להתבונן בתמונות. 
 
אשיל הקטן ניחן בשמיעה טובה. לא פעם, כאשר ישבו בני הזוג לסעוד והילד שיחק לידם, קלטה אוזנם שירים ששר לעצמו. מרוכז היה בעיסוקו, ובדרך כלל ליווה את מעשיו בשירה. את שירי הערש ששרה לו אמו לפני שנרדם ידע בעל פה, וכששמעה שהוא מפזם אותם לעצמו שמחה מאוד.
 
עברו חמש שנים, ובספטמבר 1867 נולד עמנואל, הבן השלישי. באותו זמן מצא מנואל עבודה בבית דפוס. הפעם עברה המשפחה להתגורר ברחוב סנט הוֹנוֹרֵה 69.
 
יום אחד הגיע לביקור אחיו של מנואל. הוא היה מוזיקאי ושימש מנצח בתזמורת צבאית. לאחר שישבו לנוח מעט, פנתה ויקטורין אל גיסה ואמרה: "נדמה לי שאשיל קלוד ניחן בשמיעה טובה. האם תיאות לבחון אותו? הוא שר בדיוק רב את השירים שאני שרה לו לעתים, בעיקר לפני השינה. הוא גם חוזר על הנעימות שמנגנות התזמורות השונות שהוא שומע בטיוליו עם אביו. אשמח מאוד לשמוע את דעתך."
 
כל אותה שעה ישב אשיל על ברכיו של הדוד, שדיגדג אותו ופינק אותו ואף הציע לו סוכריות. כאשר שאל אותו הדוד אם יסכים לשיר לפניו, לא חיכה הילד ומיד החל לשיר את אחת הנעימות ששמע בכיכר. 
 
עתה הוריד אותו מעל ברכיו, העמידו לפניו ואמר: "אשיר לך צלילים שונים ואתה תשמיע אותם." 
 
ללא היסוס חזר אשיל בדיוק רב על הצלילים ששר לו דודו. הוא עמד בהצלחה רבה במבחן. 
ואז שאל אותו הדוד: "האם אתה מסכים לחזור על קטעים שאשיר? אם תצליח, תקבל עוד סוכרייה!" 
 
הדוד שר קטעים קצרים וארוכים, חלקם לא קלים, והילד חזר עליהם בדיוק רב.
 
"ידידַי," אמר הדוד להורים, "איני סבור שאפתיע אתכם אם אומר ששמיעתו של הילד טובה מאוד. אני מקווה שתצליחו לתת לו חינוך מוזיקלי כלשהו."
 
"אני מודה לך מאוד," אמרה האם, "אני מקווה שאצליח לעזור לו בבוא העת. בינתיים כבר התחלתי ללמד אותו לקרוא ולכתוב ועלי לציין שיש לו תפיסה מהירה."
 
בשנת 1869 כשהיה אשיל בן שבע, נשלחו הוא ואחותו לקאן להתארח אצל דודתם הגברת רוסטַן, אחותו של האב. הדודה שמה לב לנטייתו של קלוד למוזיקה, והחליטה על דעת עצמה ללמדו לנגן בפסנתר. לשם כך שכרה כנר איטלקי קשיש ושמו צֵ'רוּטי (Cerutti) והוא לימד את הילד את יסודות הנגינה בפסנתר. יש לציין שהמורה האיטלקי לא ציין כלל כי הילד ניחן בתכונות מוזיקליות מיוחדות.