מה משותף בין בן-אצולה, בורגנית עשירה, חנוונית זעירה, ילד במשפחת פועלים ואיכר זקן? שכולם עומדים למות בכל רגע. אבל מאותו רגע, הכול שונה.
 
אמיל זולה מתאר בעט מושחזת ומדויקת את היחס למוות ומשרטט דרכי התנהגות בחמש משפחות שכל אחת מהן משתייכת למעמד חברתי אחר.
 
יצירת מופת קטנה זו רואה אור לראשונה בעברית בתרגומה היפה של אביבה ברק-הומי.
 
 
מתוך הספר
 
הרוזן דֶה וֵרְטֵיי בן חמישים וחמש. הוא נמנה עם אחת המשפחות הנודעות של צרפת, ויש לו רכוש רב. בזעמו על הממשלה העסיק עצמו ככל שיכול: פרסם מאמרים בכתבי עת רציניים שהביאוהו אל האקדמיה למדעי מוסר ופוליטיקה, שקע ראשו ורובו בעסקים, התלהב בזה אחר זה מחקלאות, מגידול בעלי חיים, מאמנויות. הוא אף כיהן כחבר פרלמנט במשך זמן מה והתייחד באלימות דעותיו המתנגדות.
 
הרוזנת מַטילד דה ורטיי בת ארבעים ושש ועדיין נחשבת לזהובת השיער הנערצת והמקסימה ביותר בפריז. דומה כי הגיל אך מלבין את עורה. אם קודם הייתה כחושה במקצת, עכשיו, עם התבגרה, נעשו כתפיה מעוגלות כפרי מִשיי. מעולם לא הייתה יפה יותר. כשהיא נכנסת לסלון, עם שערה הזהוב וחזָהּ החלק והענוג, כמוה ככוכב בזריחתו, ונשים בנות עשרים מתקנאות בה.
 
נישואיהם של הרוזן והרוזנת הם מן הסוג שאין אומרים עליו דבר. נישאו כמו שנישאים לעתים קרובות אנשים במעמדם. מובטח לנו גם שהם חיו טוב מאוד יחדיו במשך שש שנים. באותה תקופה נולדו להם בן אחד, רוֹזֶ'ה, סֶגן בצבא, ובת, בְּלַנְש, שבשנה שעברה חיתנו אותה עם מר דה בּוּסאק, הממונה על התביעות במועצת המדינה. כיום הם חוברים יחד באמצעות ילדיהם. זה שנים רבות הם חיים בנפרד, אך נותרו ידידים טובים עם תשתית עמוקה של אנוכיוּת. הם נועצים זה בזה, נוהגים זה בזה להפליא בציבור, אבל לאחר מכן מסתגרים בחדריהם ושם הם מארחים את ידידיהם הקרובים כראות עיניהם.
 
לילה אחד חוזרת מטילד מנשף בשעה שתיים בבוקר בקירוב. החדרנית שלה מפשיטה אותה מבגדיה; אחר כך, בטרם תפרוש, היא אומרת: "האדון הרוזן חש מעט ברע הערב."
 
הרוזנת, רדומה למחצה, מסבה ראשה בעצלתיים. 
 
"אה!" היא ממלמלת.
 
היא נשכבת במיטה ומוסיפה: "העירי אותי מחר בעשר. אני מחכה לכובענית."