תקציר הספר
 
"המאה שלנו נאורה מאוד; אך אין היא משום כך הוגנת יותר כלפי האנשים הגדולים. אף שהיא חבה להם את אורותיה היפים ביותר ונהנית מהם באושר, אין היא יכולה לשאת שישבחו אותם – אם מתוך קנאה ואם מתוך בורות. ומפליא הוא שיש להסתתר כדי לכתוב את תולדות חייהם, כפי שמסתתרים כדי לבצע פשע; ובייחוד כאשר אותם אנשים גדולים נעשו מפורסמים בדרכים יוצאות דופן ובלתי ידועות לנפשות הרגילות. כי אז, באמתלה של מתן כבוד לדעות המקובלות אף שהן אבסורדיות ומגוחכות, מגינים הם על בורותם ומקריבים לשם כך את האורות הבריאים ביותר של התבונה, שלא לומר – את האמת עצמה. [...] הם עשוהו שנוא על ההמון מפני שרצה לתת להם את האמצעים להבחין בין צביעות ליראה אמיתית, ולגבור על האמונה התפלה".
 
 
מתוך הספר
 
 "נשוב אל מר דה שפינוזה. בשיחותיו היה בו חן כה מושך, ודימוייו היו כה מדויקים, עד שהביא את כולם להסכים בהדרגה לדעתו. הוא היה משכנע, אף שלא השתדל לדבר בלשון מנומסת או מהודרת. דבריו היו כה מובנים ומלאי שכל ישר, עד שלא היה מי ששמעו אותו ולא יצאו שבעי רצון.
כישרונות נאים אלה משכו אליו את כל האנשים ההגיוניים, ובכל עת נמצאה אצלו תמיד רוח שווה ונעימה. מכל הבאים עימו במגע לא היה מי שלא הפגין כלפיו ידידות מיוחדת; אך כיוון שאין דבר נסתר כל כך כלב האדם, התברר לימים כי רוב הידידויות הללו היו העמדות פנים. דווקא אלה שהיו חייבים לו ביותר נהגו בו, בלא כל עילה, לא לכאורה ולא אמיתית, בדרך של כפיוּת הטובה הגדולה ביותר.
אותם ידידים מדומים, שהעריצוהו כלפי חוץ, קרעו אותו לגזרים מאחורי גבו – אם כדי להתחנף לבעלי השררה שאינם אוהבים אנשי רוח, ואם כדי לרכוש להם שם בקטנוניות כלפיו.
יום אחד נודע לו שאחד ממעריציו הגדולים ביותר מנסה להסית את ההמון ואת השופטים נגדו. הוא השיב בלא התרגשות: "לא מהיום עולה האמת ביוקר; ולא לשון הרע תגרום לי לנטוש אותה". האם נראה אי־פעם איתנות גדולה מזו, או מעלה טהורה יותר? והאם עשה מי מאויביו דבר המתקרב למתינות כזאת? אך אני רואה היטב שאסונו היה טמון בהיותו טוב ומואר יתר על המידה.
הוא גילה לכול מה שביקשו להסתיר. הוא מצא את "מפתח ההיכל"* שבו לא ראו קודמיו אלא מסתורין ריק. משום כך, עם היותו איש מעלה, לא יכול היה לחיות בביטחון.
אף כי לא היה מן המחמירים הרואים בנישואין מכשול לעיסוקי הרוח, בכל זאת לא נשא אישה – אם מחשש למזג רע של אישה, ואם משום שהתמסר כולו לפילוסופיה ולאהבת האמת.
מלבד שלא היה בעל גוף חסון במיוחד, גם שקדנותו הרבה והמאמץ שהשקיע בתלמודו החלישו אותו; וכיוון שאין דבר המייבש את הגוף כנדודי שינה, הפכו מחושיו כמעט תמידיים מחמת קדחת איטית וקלה שדבקה בו בעת שהעמיק בלימודיו. כך, לאחר שדעך בשנותיו האחרונות, מר דה שפינוזה סיים את חייו בטרם עת. הוא חי אפוא ארבעים וחמש שנים לערך: נולד בשנת 1632 ומת ביום 21 בפברואר 1677.
קומתו הייתה בינונית; תווי פניו מאוזנים [פרופורציונליים] היטב; עורו שחום מאוד; שערו שחור ומתולתל; גבותיו בצבע זהה; עיניו קטנות, שחורות וחיות; קלסתרו נעים למדי ומראהו פורטוגלי.
אשר לרוחו, זו הייתה גדולה וחודרת; מזגו היה נוח ביותר. הוא ידע לתבל את ההתבדחות כך שאף המעודנים והחמורים ביותר מצאו בו חן מיוחד.
ימיו היו קצרים, אך אפשר לומר שחי רבות, שכן רכש את הטוֹב האמיתי המצוי במידה הטובה, ולא נותר לו עוד דבר לייחל לו מלבד השם הרם שקנה בידיעתו העמוקה. פיכחון, סבלנות וחריפות לא היו אלא ממעלותיו הקטנות ביותר. הוא זכה למות בשיא תהילתו בלי שהוכתמה בכתם כלשהו, והותיר את העולם החכם והמלומד מתאבל על אובדן אור שלא היה מועיל לו פחות מאור השמש.
ואף כי לא זכה לראות את קץ המלחמות האחרונות, שבהן שבו אדוני "האספות הכלליות"** לאחוז בממשלת מדינתם שכמעט אבדה – אם במפלה במלחמה ואם בגלל החלטות אומללות – לא הייתה זו שמחה קטנה עבורו שנמלט מן הסופה שהכינו לו אויביו. 
הם עשוהו שנוא על ההמון מפני שרצה לתת להם את האמצעים להבחין בין צביעות ליראה אמיתית, ולגבור על האמונה התפלה."
_______________________________________________________
* רמז למאמר "תאולוגי־מדיני".
** Etats Généraux, אספת המעמדות הכלליים, כלומר מרכיבי החברה: האצולה, הכמורה ושאר בני העם שהמלך היה מכנס לפני מהלכים לאומיים חשובים.