תקציר הספר
 
דווקא בתקופה זו שבה דומה כי העולם, ובכללו כמובן המזרח התיכון, נמצאים על סף מלחמה גדולה ואולי אחרונה, מצאנו ניצוצות של אור ותקווה אצל שטפן צווייג, הסופר שראה את עצמו אזרח העולם ונאבק למען האידיאל האנושי ביותר: יצירת אחדות אנושית רוחנית, מתוך הבנה ששלום וצדק אפשריים בין כל העמים. אומנם צווייג, שחווה שתי מלחמות עולם שמוטטו את עולמו הרוחני, שלח יד בנפשו בגיל שישים, אולם הדברים שנשא בעשרות הרצאות ברחבי אירופה וביבשות אחרות, שידורי הרדיו ששידר והמאמרים שפרסם, מאפשרים לנו לקוות גם היום, ש"תמיד אחרי המשברים המסוכנים ביותר באות ההחלמות המכריעות".
 [ראובן מירן]
 
המסר המרכזי העולה מהגותו של שטפן צווייג הוא ריאליזם מלא תקווה. צווייג מעולם לא התעלם מן המציאות של הרס, רצח וסבל, אך סירב לראות בה את המילה האחרונה. הוא לימד את קוראיו ואת שומעיו, בני לאומים וגילים שונים כי עליהם להיות עיקשים ולא לוותר על האידיאלים שלהם, גם כשהמציאות מנוגדת ומתנגדת. הוא האמין בלב שלם בכוחה של הרוח האנושית, גם כשהכוח הגס מנצח לכאורה. "עלינו למצוא תמיד את ניצוצות האור והתקווה ולהצביע עליהם, גם בתוך הלילה הסובב אותנו". הוא קרא לאחריות אוניברסלית, לסולידריות אנושית שמעבר לגבולות. "גם בשעות האפלות ביותר, האמונה בהיתכנות של יצירת הבנה בין בני אדם אינה נכבית לחלוטין", העיד שוב ושוב. 
[שרה אוסצקי לזר, מתוך אחרית הדבר].
 
מתוך הספר
 
"האחדות הרוחנית של העולם.
האם אין הנושא הזה אבסורדי? האומנם איני מדבר אלא על רוח רפאים? האם אחדות זו קיימת? האם התקיימה אי פעם? האם תוכל להתממש אי פעם? אבוי, אני מודה – אחדות מוסרית זו של עולמנו איננה נראית כלל ברגע זה; להפך, לעיתים נדירות בלבד ידעה ההיסטוריה תקופות שבהן האטמוספרה של העולם, ובייחוד זו של אירופה הישנה שלנו, הייתה מורעלת כל כך בפילוג, במחלוקת ובחרדה. בחרדה פותח אדם את עיתון הבוקר, ובאנחת רווחה הוא סוגרו כאשר אינו מוצא בו כל בשורה מזעזעת; ולעיתים רבות, בטרם יעצום את עיניו לשינה, נדמה לו שהוא שומע מעל מיטתו את הזמזום המאיים של כנפיה השחורות של המלחמה הקרבה האורבת לנו.
חוסר האמון כלפי השכן נעשה כיום בהדרגה, בקרב עמים רבים – ובייחוד בקרב המפותחים שבהם – לתופעה פתולוגית של ממש. מכל עבר רואים גבולות נסגרים בחרדה, בפחדנות; יום ולילה פועלים באירופה המפעלים לייצור כלי ההרס המפלצתיים והמתוחכמים ביותר. במאה העשרים לספירה, לאחר עשרים מאות של הישגים מפוארים בכל תחומי התרבות, חלק ניכר מכוח ההמצאה האנושי מוקדש אך ורק למציאת אמצעים שיאפשרו, בבוא העת, לרצוח את מספר בני האדם הרב ביותר בזמן הקצר ביותר! חוסר אמון של כל עם כלפי זולתו, חרדה של כל אומה מפני כוונותיהן האפשריות של האחרות – כל האנושות שרויה בצללים, מאוימת במחשבה על מלחמה קרבה. איזו אכזבה מרה היא לנו, אנחנו המתעקשים – על אפן ועל חמתן של הרוחות הרעות – להחזיק בחלום האחווה בין העמים! איזה עצב נגרם לנפשנו, אנחנו השונאים את השנאה כאת האויב האיום ביותר של האנושות, ועומדים חסרי מגן וחסרי אונים מול השיגעון הזה של אחינו בכל מדינות העולם!
ואף על פי כן – לא! איננו רשאים להיכנע לפסימיות משתקת כי הפסימיות היא כוח הרס. היא מחלישה, מרדימה את האנרגיות משום שאינה יוצרת. אין לנו רשות, באמתלה שהזמן שלנו פועל כנגד חוקי התבונה, להטיל ספק בכוחה של התבונה. אין לנו רשות, גם כאשר אנו חרדים לגורלו של דורנו זה, לתת לאותה חרדה להיראות לעין. ההפך הוא הנכון. אנחנו, שתפקידנו לשמור על הנפש, עלינו לרכז את כל מאמצינו בחיזוק כושר האמונה בשעה זו של חולשה ושל ייאוש. אם בתוך הלילה הסובב אותנו אנו מבחינים בניצוץ הקטן ביותר של תקווה – חובה עלינו להצביע עליו בפני ידידינו. לכן, גבירותיי ורבותיי, אשתדל מצידי להראות לכם כעת, בכל יושר אמונתי, שמול הכוחות המפרידים פועלים כוחות אחרים – אלה המאחדים במקום לפלג – ושבמהלך ההיסטוריה, כנגד הנטיות ההרסניות, צמחה תמיד שאיפה לאחדות מוסרית של העולם. עוד על ספסל הלימודים למדנו שלצד הכוחות הצנטריפוגליים ישנם גם כוחות צנטריפטליים. אלה ואלה פעילים בכל אדם ובכל עם. כל אדם, משהתגבשה אישיותו, מבקש לשמרה ואף להעצימה ככל האפשר; כל עם מבקש לשמור על מה שייחודי לו כעם ולהעצימו. אך אף אדם אינו רוצה, ושום עם אינו יכול, להישאר מבודד לחלוטין; כל אחד נמשך לצאת ממעגל קיומו הפנימי כדי להתקשר עם אחרים. וכך מתמשך לו חלום האחדות של העולם כולו – כצורת הקשר העליונה ביותר – והוא נמשך לאורך כל הדורות, בזרימה מתמדת, עד לרגע שבו יתממש."