תקציר הספר ורקע על המחברת
 
"מרגריט אֵימֵרִי (Marguerite Eymery) , סופרת צרפתייה שנודעה בשם העט רשילד, נולדה בחבל דורדונייה ב־1860, ומתה בפריז ב־1953. אביה היה איש צבא ואִמה בתו של עורך עיתון גדול. את שם העט רשילד אימצה במהלך סיאנס. היא טענה אז כי רשילד, אציל שוודי בן המאה ה־16 הוא שמכתיב לה את יצירותיה. היא חייתה שנתיים במנזר ולאחר מכן, בגיל שמונה עשרה, הגיעה לפריז. הייתה פרשית מיומנת וגם ידעה להשתמש באקדח ובחרב.
כסופרת פורה במיוחד היא כתבה יותר משישים וחמש יצירות. היא התלבשה והסתפרה בסגנון גברי, ואף הדפיסה כרטיסי ביקור שעליו נכתב: רשילד, איש ספר, לא אשת ספר. רשילד ניהלה סלון ספרותי שבו אירחה סופרים ומשוררים כגון ז'ול רנאר, אוסקר ויילד, אמיל וֶרהָארן, פול ורלן, אנדרה ז'יד, גיום אפולינר, אלפרד ז'ארי, לאון בְּלוּאָה, רֶמי דה גוּרמוֹן, יוריס־קארל הויסמנס, סטפאן מלרמֶה, ואחרים. רשילד מתה בפריז בשנת 1953.
למיטב ידיעתנו, שלושת הסיפורים המאוגדים בקובץ זה הינם יצירתה הראשונה של רשילד בתרגום לעברית. [ר"מ]. ".
 
 
מתוך הספר
 
לפני אש המחנה הם נראו לבנים ממש, שניהם, מין חיוורון של מצעים שהסתרחו. הגבר לבש מכנסי עור, מגפיים רכים, מגפיים ישנים מגוחכים ללא דורבנות, אך מחודדים כמו נעלי ריקוד, ומקטורן מבד בהיר שנקנה רחב מדי באיזה בזאר "אוניברסלי". אחד מאותם בגדים משובצים לעייפה הנושאים חן בעיני סייסי אורוות. מתחת לכובע, מוּרָם מצידו האחד, שריד יחיד מלבושו של בּוּר*. מה שנראה מפניו נותר לא ברור, חיוור כקמח, מעווה כמסכה של שחקן. הסוס שהוביל פסע אחריו בלי רסן ובלי מושכות, עטוף פשוט בכיסוי מקטיפה דהויה, ובעל החיים התעמעם, צורות מתעתעות בלב הערפל של רעמתו, מטיל מבט קודר מצועף בריסים של ילד.
מפקדו של מוצב קדמי זה החווה תנועה של דאגה בבוחנו את עליבותם המיוחדת. הגבר והחיה הגיעו אליו מתנשפים ממסע ארוך. אפשר היה לנחש זאת מנשימותיהם הכבדות ומנדנודי צוואריהם. הם רעדו על רגליהם, מתנודדים, בצללים הנעים שגילפה הלהבה באופן שאפשר היה לחשוב כי הם עשויים מנייר.
לרוע מזלם של הגייסות הסדירים, תכופות צנחו מן העננים גיבורי עלילה אלה שלא שימשו לדבר מה, תפסו אוהל במחנה, אכלו מנה כפולה מן המזון המשותף, ואז חמקו פתאום בעיקול הדרך... או במוות. המוחות והקיבות, זה מכבר כה חלולים, שהריק שלהם מושך אליו את כל הזיות הפחד. אם היה להם צורך בהופעות אלה של ציפורים דורסות המתנפלות על שדות הקרב כדי לחטוף שם בתרים מתהילתם, אך היה זה בבחינת כבוד לקבל אותם. האומות העשירות, גדושות תמיד בדמויות מפוקפקות אלה, שילחו אותן אל דלת העם, ועל דלת העם היה לקלוט אותם בזרועות פתוחות בבכי של שמחה ובטירפון רחום.
מעגל החיילים נפתח כדי לפנות להם מקום ליד אש המטבח.
"איך קוראים לך?" שאל מפקד המחנה.
הגבר הסיר את כובעו ביד גמישה ולאור האש ראו שהוא צעיר חרף שערו הדליל, החלק, המדוהן קמעה, פיו חצוי מוזרות בין סוגריים של קמטים שהזכירו מִשְׁנָן טבעי של לסתות. עם זאת, כמו סוסו, עיניו היו רכות וכהות, עטורות בריסים צפופים.
"אתה איטלקי?" אמר המפקד, מנסה לזכור טיפוס מגזע זה שעיניו יוקדות.
הגבר ענה באנגלית צחה:
"אלז'ירי, המפקד. הקולונל שלך הוא ששלח אותי. קוראים לי אָמַלְדוֹ."
והושיט לו מעטפה.
איטלקי, ברזילאי, ספרדי או פורטוגלי, הוא יהיה טוב למדי לטֶבַח הבא. המפקד, אדיש, מפני שידע כי הוא נטוש יותר מן הגבר הזה, נטל את המכתב שהושיט לו והחליק אותו אל מתחת למקטורנו. נראה זאת מחר, לאור היום, אם יהיה עוד יום.
"אתה צריך לשים את הסוס שלך מאחורי האחרים, ולקשור אותו כך שיישן בעמידה. הסוסים שנשכבים ברגע זה לא קמים עוד. אנחנו נמצאים כאן לא כדי להירדם, אנחנו, הפרשים... אפילו לא בעמידה."
האלז'ירי ענה בשלווה:
"באתי כדי לשמור איתכם, המפקד."
הוא נראה כעובר אורח הנכנס לבית אבלים מתוך נימוס. ככל שאנשים חיים רבים נמצאים מסביב למיטת המת, כן חשים פחות בריח הגווייה. הוא הוסיף, עיניו נעוצות בסוסו:
"מיותר לקשור אותו. זֵפִי! הצטרף אל חבריך ועמוד ישר! אל תלכלך את שלמתך היפה ברביצה. זה לא הזמן למלבוש חגיגי, חביבי."
_______________________________________________________
* Boer: איכר בלשון אפריקאנס, עגה הולנדית המדוברת בדרום אפריקה.