תקציר הספר
 
אפשר להבין ללא קושי איזה סוג של אתגר יכול היה לגרום לכתיבת ארבעת המכתבים האלה. תישאל השאלה אם גבר מאוהב בן חצי מאה יכול לא להיות מגוחך. נראה היה לי שאפשר להיות מופתע בכל גיל, עד כדי שטרדן קשיש אפילו יכתוב ארבעה מכתבי אהבה, ויעניין את האנשים ההגונים, אך הוא אינו יכול להמשיך עד מכתב שישי בלי להתבזות. איני חש צורך לפרט כאן את סיבותיי, שבהן אפשר לחוש בקריאת המכתבים הללו. אחרי קריאתם אפשר יהיה לשופטם. 
ז'אן־ז'אק רוסו
 
 
ב"מכתבים לשרה" בא לידי ביטוי הפער הקיים בין הדימוי העצמי של כותב המכתבים ובין השתקפותו בעיניה של הנמענת לה הם מיועדים. בתהליך שהוא עובר, הפילוסוף המאוהב, הפגוע והמושפל חש שחל בו שינוי עמוק, והוא מוצא את כבודו האבוד וגם שלוות נפש והשלמה עם מצבו – כך לפחות הוא טוען.
את "מכתבים לשרה" חיבר רוסו בתאריך לא ידוע, אך בכל מקרה לפני ינואר 1765, מועד שבו רוסו מזכיר אותם ברשימת כתביו המיועדת להוצאה לאור של כל כתביו. ועם זאת קובץ המכתבים הקטן הזה לא ראה אור בימי חייו. 
ר"מ
 
מתוך הספר
 
המכתב הראשון
 
את קוראת בתוך ליבי, שרה הצעירה. חדרת לתוכי, אני יודע, אני חש בכך. מאה פעמים ביום עינך הסקרנית מתחקה אחר הרושם שמעוררים קסמייך. לנוכח מראך מלא הסיפוק, חסדייך האכזריים, הקנטותייך שופעות הבוז – אני רואה שמצוקתי מענגת אותך בחשאי. את מוחאת לעצמך כף בבת צחוק לגלגנית אל מול הייאוש שבתוכו את מטביעה אדם אומלל שעבורו האהבה אינה עוד אלא כלימה. טעות בידך, שרה. אני ראוי לחמלה, אך איני ראוי כלל ללעג. איני ראוי כלל לבוז אלא לרחמים כיוון שאיני כופה על עצמי, לא בדמותי ולא בגילי, לחשוב שבהיותי מאוהב איני יכול להיות נאהב, ושהאשליה הרת הגורל המטריפה אותי מונעת בעדי לראותך כפי שהינך. את יכולה להוליך אותי שולל בַּכול זולת בי עצמי. ביכולתך לשכנע אותי בכל דבר שבעולם, אך לא לחלוק עימי את הלהט המטורף. זהו העינוי הנורא מכל ייסוריי, לראות את עצמי כמו שאת רואה אותי. ליטופייך המתעתעים אינם עבורי אלא השפלה נוספת, ואני אוהב בוודאות איומה את הידיעה שאיני יכול להיות נאהב. 
היי אפוא מרוצה. כן, נכון, אני מעריץ אותך. כן, נכון, אני בוער למענך בתשוקה האכזרית מכול. אך נסי נא, אם תעזי, לרתום אותי למרכבתך כמחזר אפור שיער, כמאהב קשיש, טרדן, שמבקש להנעים, ובדֵליריום המוחצן שלו מדמה לעצמו שנתונה לו זכות יתר על ברייה צעירה. לא תזכי לתהילה הזאת, הוֹ, שרה, אל נא תרגישי מוּחמאת. לא תראי אותי כלל משתטח לרגלייך בכוונה לשעשע אותך במחווה נוסח האבירות, או לרכך את ליבך במילים עורגות. את יכולה לסחוט ממני דמעות, אך הן מבטאות יותר זעם מאהבה. צחקי, אם את רוצה, לנוכח חולשתי. לפחות לא תצחקי לנוכח תמימותי. 
אני מדבר איתך בלהט תשוקתי כיוון שההשפלה אכזרית תמיד והבוז קשה מנשוא, אך תשוקתי, ככל שהיא מטורפת, אינה נסחפת כלל. כמוך, היא בה בעת מלאת חיים ומעודנת. בהיותי משולל כל תקווה אני בבחינת מת בנוגע לאושר ואיני חי אלא דרך חייך. הנאותייך הן עינוגיי היחידים. לא יכולים להיות לי התענגויות אחרות זולת התענגויותייך, ואיני יכול לבקש איחולים אחרים מלבד אלו שאת מייחלת להם. אוהַב את יריבי גם אם את תאהבי אותו. ואם לא תאהבי אותו, הייתי רוצה לדעת שהוא היה ראוי לזכות באהבתך. שאולי יפעם בחזהו ליבי כדי שיוכל לאהוב אותך באורח ראוי יותר ולהעניק לך יותר אושר. זהו האיווי היחיד שרשאי להתאוות לו מי שאוהב ואינו נאהב. אהוב והֱיה נאהב, הו, שרה. חיִי בשמחה ואני בשמחה אמות.