תקציר הספר
 
שבע קריאות פסיכואנליטיות בסיפורים של אונורה דה בלזק. גי דה מופסאן, פרוסט, ברביי ד'אורווילי, פול ואלרי, אלבר לונדר.
 
מתוך הספר
 
..."בתחום חיי הנפש הקדימו המשוררים אותנו, את האנשים מכל ימות השנה, משום שהם שואבים ממקורות שעודם כספר החתום לפני המדע". 
זיגמונד פרויד
 
"השיגעון מעסיק את היצור האנושי מאז ומעולם. לא רק פסיכואנליטיקאים מנסים לפצח את חידת השיגעון – כמוהם גם פילוסופים, אנשי דת, שופטים, רופאים, סופרים, אמנים וכמובן החולים עצמם.
בעולם העתיק האמינו שהפרעות מסוימות נגרמות כתוצאה מפלישה של רוחות, כישוף, זדון שטני, עין הרע והפרת טאבו: דיבוק היה גם השיפוט וגם העונש. באמונות אלה נתפסו האלים בדרך כלל כאחראים להתקפים אפילפטיים כשהקורבן של "המחלה הקדושה" מובס על ידי שד או רוח הנאבקת על גופו ונפשו.
במאות האחרונות עבר השיח על אודות השיגעון מֵדיקָליזציה, אשר התמסדה עם התפתחות הפסיכיאטריה. אם בעבר טופלו החולים בעיקר בקהילה על ידי המשפחה או מוסדות הדת, אזי רק בשלהי המאה ה־18 עבר מרכז הכובד לרופא המטפל בהם במוסד המיועד לכך. 
השיגעון מעסיק אותנו באמצעות השאלות שהוא מתעקש לטעת בנו. את השאלות הללו מציג לנו מופסאן בכל אחד ואחד מן הסיפורים המאכלסים קובץ זה. בד בבד ניכרת השפעת נוכחותו של המחבר בהצגות חולה של שארקו המוזכר בשמו המפורש בסיפור "משוגע" בהקשר לתופעת המגנטיזם על פי אסכולת ננסי. פרופ' שרקו, נוירולוג צרפתי, ערך הצגות חולה בבית החולים סָלפֶּטרִייר שנכחו בהן פרויד, כמו גם מספר רב של אינטלקטואלים אירופיים וביניהם מופסאן. 
שָרקוֹ היה מציג היסטריות שהסימפטומים שלהן לא התאימו לנוירולוגיה, כלומר מדובר היה באי־הלימה בין התופעות שהציג החולה לבין הידע הרפואי, ידע שהלך והתבסס. שרקו נהג לחזור על המשפט שפרויד מאוד אהב לצטט: "זה לא מונע מכך להיות קיים".
הספר שלפנינו מכיל תשעה סיפורים ולהם תֵמה זהה. כל אחת מהדמויות שעדויותיהן מובאות באופן ישיר, בגוף ראשון או באמצעות מספר עד ראייה או שמיעה, תוהה על אודות התופעות הפוקדות אותו, על סימניהן הקליניים, ורובם ככולם מפנים את שאלתם על מידת שפיותם או שיגעונם לָאחר. 
האחר הוא זה שמתבקש להעניק משמעות לחוויית הפירוק המתוארת, לספק נקודת אחיזה שתיתן הגנה מפני מצב של חוסר ישע. בטקסט "פרויקט לפסיכולוגיה מדעית" פרויד משתמש במילה הגרמנית hilflosichkeit, כלומר חוסר אונים, כדי לתאר את מצב התלות הראשונית של הילד אל מול עולם חיצוני ופנימי המחייב התערבות ספציפית מצד המבוגר כדי שהילד יוכל לשרוד. 
"אני משוגע? או שמא רק מקנא?" שואל גיבור הסיפור "אני משוגע?"
"אתה סבור שהשתגעתי? אני אולי משוגע במקצת, אבל לא מהסיבה שאתה משער", טוען גיבור הסיפור "הוא?"
"מרגע שאתחיל לדבר, אתה תחשוב שאני משוגע", קובע גיבור הסיפור "האיש מכוכב מאדים".
"האם השתגעתי?" תוהה גיבורו של הסיפור "מכתב של משוגע". 
"הייתה לי אז שכנה מעין משוגעת, שרוחה נתעתעה מרוב צער", אומר המספר ב"משוגעת" כשבעצם השימוש במילה "מעין" הוא מבליע את השאלה האם תגובתה של אישה זו ל"צער הקטלני" שפקד אותה נחשבת לשיגעון? 
יש להניח כי השאלה שמפנה כל אחד ואחד מגיבורי הסיפורים או מספריהם לקהל הקוראים, אל נמען אקראי או רופא ובין אל עצמם העסיקה את מופסאן עצמו שחלה בעגבת וחווה התדרדרות נפשית. "
[מתוך "החידה השחוקה של הטירוף", אחרית הדבר לספר "מכתב של משוגע" וסיפורי שיגעון אחרים מאת גי דה מופסאן] 
 
*     *    *
 
"על פי מפת הדרכים שמספק לנו לאקאן להבנת התופעות האלמנטריות של הפסיכוזה, הרקליוס גלוס מצביע על כך שקיימת משמעות שהוא אינו מודע לה, אך היא כופה את עצמה עליו כוודאות, כלומר העובדה שמדובר בסימן שנשלח אליו מ"האחר", ש"זה מדבר אליו" – אף שהוא אינו יודע מהו המסר – אינה נתונה לשום דיאלקטיקה.
מופסאן הצעיר נאמן להצהרתו המאוחרת כי "מטרת הרומאניסטן אינה כלל בזה שיספר לכם איזה סיפור מעשה, כדי לשעשע או לזעזע אתכם אלא בזה שיביאכם לידי מחשבה, להשיג את משמעותם העמוקה והסמויה של האירועים."
ברוח הצהרתו זו, כל קריאה חוזרת בנובלה הפנטסטית הזאת חושפת רבדים חדשים של משמעות, עומק ויופי הממתיקים את מרירותו של הסיפור ומטשטשים את הגבולות בין סדר ואי־סדר, בין תבונה ושיגעון, משהו בבחינת "אנוש הנני וכל דבר אנושי אינו זר לי", כאמירתו המפורסמת של המחזאי הרומי פּוּבְּליוּס טֵרֶנטיוּס.
אך יותר מכל מגלים רבדים אלה את יכולתו יוצאת הדופן של מופסאן לתאר לנו דמות רדופה, דחויה ומנוכרת בעולם קר ואדיש, חף מאלוהים. מופסאן מסיר אחת לאחת את ההגנות שמספקות לנו מראיות העין כדי להציג את האמת כאילוזיה, כפיקציה, ולומר לנו שבמחשבותיו וברגשותיו של כל אחד מאיתנו שוכנת מציאות נפשית ייחודית לו. הגיבור מפנה עורף לתביעותיה של המציאות החיצונית ומציב במקומה מציאות חדשה, עד למפגש הבלתי נמנע שלו עם הטרגיות של ההרס והכיליון." [מתוך "מקום שרק לבני אדם יש רשות להיכנס אליו", אחרית הדבר ל"הדוקטור הֵרָקליוּס גְלוֹס" מאת גי דה מופסאן]
 
*     *     *
 
"Parricide מאגד בתוכו שני סיפורים מפרי עטם של שני סופרים צרפתיים גדולים: האחד, אמן הסיפור הקצר, גי דה מופסאן, והאחר מחברה של היצירה המונומנטלית "בעקבות הזמן האבוד", מרסל פרוסט. 
בשני הסיפורים האלה עוסקים מופסאן ופרוסט ברוצחי הורים, וככאלה הם מעלים – בצד הערכים האסתטיים הייחודיים שלהם – תֵמוֹת פסיכואנליטיות אוניברסליות שהמרכזית שבהן היא שפע הניגודים, הסתירות והאמביוולנציה שביחסי הורים וילדים. סבך המאוויים והתשוקות כלפי אחד מן ההורים, היריבות והעוינות כלפי השני, ידועים כתסביך אדיפוס. שני הסיפורים מסתיימים בסימן שאלה, ולא בכדי.
פרויד מצביע על כך שאימפולסים עוינים, מחשבות זדוניות ומשאלות מוות כלפי אבא ואימא מודחקים, אך בה בעת תוססים במעמקים ומוצאים להם פרצות לעלות ולהתגלות מחדש. ועוד הוא מדגיש כי "ככל שזה נוגע למציאות, הלא מודע שלנו לא מממש את ההריגה, הוא רק חושב עליה ורוצה בה. [...] במחשבותינו, אנו נכונים לסלק את העומדים בדרכנו, תוך התעלמות מאיסור הרצח. [...] הלא מודע שלנו רוצח אף בעבור זוטות." 
יתרה מכך, ברשימה קצרה משנת 1931 בשם "חוות דעת פקולטטית במשפט הַלצמָן", פרויד מציין כי "התסביך האדיפאלי, דווקא בגלל האוניברסליות שלו, אינו הולם כהסבר למעשה רצח". בהקשר זה מביא פרויד כדוגמה את רצח האב ברומן של דוסטויבסקי "האחים קרמאזוב": "הבן הזה דימיטרי לא הסתיר את כוונתו לנקום באכזריות באביו. מסיבה זו אין להתפלא על כך שלאחר שהאב נרצח ונשדד הוא מואשם כרוצח ומורשע חרף כל שבועותיו בדבר חפותו. ובכל זאת דימיטרי חף מפשע. אחד מהאחים האחרים ביצע את הפשע". 
ראוי לציין כי גם פרוסט, למרות האהדה שהוא מפגין כלפי הרוצח, מבחין בסיום סיפורו־מסתו, בין רצח מטפורי לרצח ממשי. גם אם הוא מלין על העוול שאנו גורמים להורינו בהציגו את התלונה של אימו של הרוצח לבנה "אנרי, מה עוללת לי! מה עוללת לי!" הוא מכיר בכך ש"רצח הורים" הוא תהליך לוגי המוביל כל אחד מאיתנו להשתחררות מסמכותם, לביסוס ה"אחֵריוּת" והסינגולריות ולמציאת תשובות טובות דיין למפגש עם מצוקות החיים. 
לאקאן מרחיב את הפרספקטיבה הפרוידיאנית ביחס לתסביך האדיפאלי. בהישענו על נקודת ייחוס בלשנית, לאקאן מפתח את הרעיון של "שם האב", רעיון שמספק הסבר לתפקיד הסיגניפיקציה בהתפתחות האנושית. "שם האב" הוא פונקציה סמלית מארגנת המחברת בין סמכות ומשמעות, אשר יכולה לפעול גם בלא נוכחות אב ואינה תלויה בהכרח ביחסים המציאותיים שיש לנו עם הפרסונה של האב." [מתוך "גם אנחנו עצמנו כנופיה של רוצחים", אחרית הדבר ל-Parricide, סיפוריהם של מופסאן ופרוסט ]
 
פרטים על המחברת
 
ענת רנן נשמתה עדן (2025-1959) הייתה פסיכותרפיסטית באוריינטציה לאקאניאנית ועורכת התוכן בהוצאת נהר ספרים במשך חמש השנים האחרונות לחייה. במהלך שנים אלה ענת רנן הטביעה חותם איכותי משמעותי ביותר על רבים מספרי ההוצאה. היא הצליחה לשלב ידע פסיכולוגי מעמיק – תיאורטי ופרקטי – והשכלה ותרבות ספרותית איכותית מאין כמותה ולהביא את השילוב הזה לביטוי באחריות דבר שכתבה לאחדים מספרי נהר.