"לא עלינו" הוא רומן מטריד, מרעיש ומצחיק השוזר ביד אמונה את חריפות לשון המקורות עם שפה עכשווית עזה, שנונה וארוטית. מתוך "לא עלינו" עולה במלוא עוזה תמונת החיים הנרעשים של ימינו אלה, כאן ועכשיו, תוך שהיא שבה ובוטשת באבק הזיכרון הקדום והמר.
 
פרופסור מנוחין, חוקר קבלה שנון וסוער ברוחו, שב לארץ בתום תשע שנות מחקר על אודות השבתאות סחוף בנהר דימויים וסמלים מסִפרות הזוהר ומהקבלה על פי האר"י הקדוש. בשובו הוא מוצא כי הארץ הייתה לאוכלת יושביה, ונתפס לשכנוע עמוק שעליו ליטול על עצמו שליחות ולחולל את יום הדין הגדול: "אש תרד מן השמים, תאכל את זבחי השרים והשועים, את הכבשים העולים על שולחנם, את יינם ואת תפארת מעדניהם ועינוגיהם, את הדר מחלפותיהם ואת זהב כליהם ומחמדיהם..."
 
למימוש שליחותו מושך אליו הפרופסור כמה סטודנטים ובראשם יונתן, ההולך אחריו כמכושף. כנגד היסחפות זו של יונתן, משיב שלמה אביו בעשיית תיקונים נמרצים ובנשיאת תפילות ותחנונים להצלת בנו בכורו.
 
הרצל כהן נולד באשקלון בשנת 1959, למד פילוסופיה יהודית ומשפטים, עבד כעורך-דין, בעיקר בתחום הפלילי, עד שפרש כדי להתמסר לכתיבה. הרומן "לא עלינו" הוא ספרו השני. הספר הראשון, "אבני שיש טהור", ראה אור בהוצאת "עם עובד" (2004).
 
מן הביקורת
 
"...הרצל כהן, סופר מפתיע מאוד בטיבו, כותב בסגנון עברי עשיר מאוד, אך גם לוהט וישראלי של מי שצמח על סדור התפילה, התנ"ך והמשניות... איפה עוד היום שומעים עברית כזאת, מהות פנימית דרמתית כזאת..." מנחם בן, מעריב
 
"כהן נוהג בחכמה ובונה רומן שאין בו רק עבר והווה אלא גם ניסיון לצור עתיד... הרצל כהן, ברומן ראשון, מתגלה ככותב מוכשר ומודע השולט בכלים..." יורם מלצר, מעריב
 
ככה זה נפתח
 
בהתחלה לא היה דבר, קבעתי בפני קהל הסטודנטים הנערכים לשמוע את הרצאתי, והמתנתי רגע קצר להקשבה המתבקשת. ייתכן, הוספתי איטי ומסתורי, ייתכן מאוד שהיה פה חושך מוחלט ועוד איזו מן שתיקה מעיקה. זה כל מה שהיה פה, נקשתי במשטח הפודיום והזדרזתי לסייג את קביעתי – מלבדו כמובן, הצבעתי אל תקרת האולם ופניתי אל הסטודנטית הקרובה. למענך, עלמה יפה וקצרת חצאית להשחית, אך ורק למענך אני חוזר שנית. מלבדו ומלבד השתיקה, המועקה והחושך, לא היה פה דבר.
 
ולמרות שרב הנסתר על הידוע בפרשה הכאובה והמייסרת הזאת, ואף שמדובר בסלע קיומנו, אם מה שמתרחש פה בא בגדר "קיום", עובדה אחת מעולם לא הייתה שנויה במחלוקת – המועקה הארורה הזאת הייתה, הינה ותהיה בת אל-מוות. על עובדת סלע קיומנו זו לא נחלקו המומחים מעולם – המועקה הנוראה מקננת בו מאז שהוא עומד על דעתו והוא כזכור עומד על דעתו מאז ומעולם.
 
היום כבר ברור למביני הדברים העצובים האלה שלא נמצא לו מוצא. זה היה באמת מצב של כורח. הוא כבר לא יכול לה לבדידות החריפה ההיא. הוא באמת ובתמים נאלץ לעשות למען עצמו כיוון שבנסיבות העגומות ההן כבר לא היה לו במה להיאחז.